"הנה מתקרב היום לסופו ועוד מעט שבת בא"י. כאן אין חוגגים את השבת שלנו וקשה לי מאוד לוותר עליה. אתיישב ואקרא לכל הפחות את 'לך דודי' וכשאגיע למקום 'התנערי מעפר קומי…'
אזכר בכל אחי ואחיותי אשר מבתיהם החמימים מתנוצץ אור של נרות – נרות שבת – וגם באלה אשר לא יכולים לנער את עפר ימי החול. אזכר בכולם באשר הם שם, נרדפים בלי מחסה ותקווה; ידי אושיט לקראתם כי אחי הם".
– ובעמוד אחר של הרשימות מאבדאן, שוב משהו על האמונה שלו בעולם טוב יותר לעתיד לבוא.
"לפעמים אני מהרהר: יתכן שמנגנים עתה את הסימפוניה התשיעית (בטהובן) במקומות שונים אי שם בעולם ואנשים יושבים ומאזינים מתוך התרוממות הרוח למילים הנשגבות 'היו חבוקים כל המיליונים'. איזה שקר מתבטא כאן, איזה לעג לעובדות החיים. ואני משתדל להשקיט את עצמי. אולי כל אשר עובר עתה לנגד עינינו אין זה כי אם חבלי לידה של עולם בטרם השלים את דרכו, בטרם הספיק עוד להנביט גרעין האהבה…גרעין האנושיות אשר מונח זה אלפי שנים בחושך. סביבה אפלולית ושחורה מחכה לטוב שיצא לקראת האור ויוכל להצמיח את פירותיו. אולי לא לשוא נשפך אז דם של מליונים. אולי לא לשוא זלגו דמעות ונשמעו אנחות של אין-אונים – אולי – אך מהיכן נקח סבלנות לחכות?"
מתוך רשימות אבדאן – תאור העבודה במכתב מיועד לחברו ויקטור – חיים אברבאיה ז"ל:
אספר לך מעט מעבודתי – הן יש לי מה לספר. אם כן ויקטור תוכל להתגאות בי כי אותה מידת האחריות אשר הטילו עלי כעת בעבודתי אף פעם לא שיערתי לעצמי לקבלה. בתחילה היה מדובר שנעבור תקופת נסיון ולימוד המכשירים העדינים וצרפוני ל contract service דהיינו להיות מוכן לנסוע בכל עת אשר ידרשוני לכך לאותו המקום אשר שם אירע קלקול כל שהוא באחד המכשירים. וכעת קבלתי תפקיד הרבה יותר גבוה, במסגרת אותה המחלקה כמובן, תפקיד אשר בו משרתים 15 עד 20 איש מביניהם הרוב מהנדסים והוא: פיקוח והנהלת מערכת מכשירים אשר שייכים לאיזור מסיב? של המפעל. להעלאה זו הגעתי הודות לתיקונים שעשיתי בזמן האחרון אשר סיפרתי לך עליהן (העלאה זו אינה משנה את המשכורת יען כי אני שייך ל-contractors staff והרי שנקבעו כבר מראש ובאופן קולקטיבי סכומי המשכורת למשך השנה אחרת הייתי מקבל עתה כ-100 או 120 לא"י – סכום מבהיל – לא כן – אך אין להצטער כי רגיל אני למצב כזה ובכלל…).
אשר לעצם העבודה: בבוקר יש לי בערך שעה עבודה במשרד שלי (אני מחלק אותו בעוד 3 מהסוג שלי) יש להגיש רשימת המסגרים והקולים אשר עבדו תחת ידך ביום הקודם – רפורט ( דו"ח) על העבודה שהוצאה לפועל, שימוש בחומרים וכו' – אחרי כן אני יוצא לסיור באיזור שלי.
בימים הראשונים הייתה זאת בשבילי התאמצות נפשית וכעת זאת היא התאמצות גופנית, פירושו של דבר כאשר הגעתי למקום במכונית קטנה שאני בעצמי מוביל אותה (טוב שלמדתי פעם לנהוג) קיבלו את פני שוטרים בעברי על ידם בעמידת דום – נבהלתי – מה פתאום נותנים למאיר כבוד כזה, לא ידעתי עדיין את מנהגי המקום. אחרי כן נבהלתי יותר כי מכל הפינות קפצו פתאום בבהלה קולים אשר עליהם לעשות עבודות קטנות בלבד, ופחדו שמא אתפסם בבטלה.
כעת אני נוהג בשיטה אחרת. כאשר אני בא בוחר אני בדרך שלא אצטרך לפגוש בשוטרים ונוסף על זה אני משתעל בלי הרף – חושבים בודאי שיש לי שעלת – אך התוצאות הן משביעות רצון רק שמיום ליום אני נעשה יותר צרוד. אצטרך לחשוב על שיטה אחרת. אם ברצונך לעשות לך תמונה פחות או יותר מדוייקת על הדרך בה פעלתי, העלה בדמיונך את הסרט "זמנים מודרניים" ואתה תדע.
כאשר אני גומר את הסיור יש לי גם להראות לפעמים כשרונות ספורטיביים…אני שב לאותם המכשירים אשר מצאתי בהם רישום לא מדוייק. אם הדבר תלוי במכשיר אני מתקנו ואם אפשרי, במקום (יש לי תיק נהדר עם מכשירים…) ואם לא אני שולחו לבתי המלאכה עם הוראות מפורטות ושרטוט. ולעת עתה אני מרכיב מכשיר רזרבי. אם הקלקול אינו תלו במכשיר עלי לבדוק את הסיבה ולפעול לפי ראות עיני.
היה לי מקרה כזה לפני ימים ושיערתי לעצמי שסיבת הקלקול רחוקה מהמכשיר – הזמנתי פלוגה בת 10 מסגרים ו-30 קולים (בהזמנתי אני צריך לפרט את המספר ואת סוג המקצוע) והתחילו לפרק חלק גדול מהאינסטלציה. מצאנו שצינור אחד היה סתום החליפוהו והענייין סודר במשך 6 שעות. אני מתפלא על עצמי באיזה חוצפה אני מחליט על הוצאה לפועל של תיקון כזה. הרי תדע לך אילו בטעות הייתי מניח שהקלקול נמצא במערכת הצינורות אזי הייתי מעכב בחינם את יצור אותו החומר אשר הוא הנפש של כל האסטרטגיה המלחמתית.
אם כן עבודתי היא מאמץ מלחמה במדרגה ראשונה. בזה נוכחתי עוד יותר כאשר ניגשתי למנהל הראשי בבקשה שיתן לי האפשרות להתגייס לצבא (אל תבהל לא השתגעתי אני יודע יפה יפה מה שאני עושה וכאשר תקרא את המכתב עד הסוף אולי תבין אותי) אך הוא ענה לי שלפי דעתו אין כל אפשרות כזאת יען כי עבודתי היא חשובה יותר מאשר למשל זו של קצין תעופה במדבר לוב אך אם בכל זאת אני ממשיך לעמוד על דעתי הוא מוכן לכתוב בעניין זה לאנגליה ואם ישלחו אחר במקומי יתכן שיוכל לשחרר אותי. בקשתי ממנו לעשות כך וכעת אני מחכה לתשובה. וכעת נשוב למקום עבודתי. אם אין לי כל תיקון כלומר שלא מצאתי קלקול כל שהוא אני נכנס לחדר הביקורת – חדר המסודר אורות צבעונייים ובכל מיני ידיות וברזים וממנו אני יכול להשקיף על כל האיזור שלי (חדר זה שוב מזכיר את הסרט הנ"ל). החדר הזה מקורר באופן חשמלי והתרמומטר מראה 28 מעלות צלזיוס. כשאני נכנס ממש קור עובר את גופי וכאשר אני נזכר שבחו"ל היינו מקבלים שחרור מלימודים באותה טמפרטורה, אני מוכרח לצחוק.
אומנם זו היא הפעם היחידה שאני נזכר לצחוק כי כאשר אני רואה את הפרצופים האומללים של הקולים, רצוני יותר לבכות אך אני מוכרח לשמור על הנהוג ועל העמדה שלי ושל כולנו (?) וזה מדכא עד עפר (פה תמצא חלק מהסיבה שהביאה אותי לעשות הצעד הנ"ל).
– אצלנו במסס Messes (חדר אוכל צבאי) הצלחתי לשנות כמה דברים. בשעת הארוחות היו נוהגים לקרוא למלצרים (גם כן קולים אשר עשו קריירה) "מלצר". היה בשם הזה משהו מעליב, מביע עבדות. התחלתי לקרוא את המגיש אל שולחננו בשמו: 'עלי' ולאט לאט זה נתקבל בכל השולחנות. זה מעט אבל יש בזה משהו סמלי.
פעם אחת אמנם התפרצתי כאשר ראיתי דבר מה מכוער נורא. בחור אחד, אחד משלנו הכה את ה"בוי" שלו מכות רצח יען כי לקח מהשוקולדה שהוא קיבל למתנה. ניגשתי ובקשתיו שיעזבוהו וכאשר לא שמע הפלתיו במכת אגרוף תחת הסנטר (כן – התחלתי באימוני בוקס – על כן יש להיזהר ממני) קמה מהומה גדולה. נוצרו שני מחנות אחד בעד ואחד נגד והחליטו לעשות לי משפט. מעניין שכאן לכל מיני בעלי השקפות נשגבות אין בהם מהמינימום של המינימום בהתנהגותם כאחרים לאמור יצור תאותני בלי דבר של קדושה (?)…
– תאור מאבדאן:
…לפני כמה ימים הייתי עד לחוויה אשר השאירה עלי רושם רב. עמדתי בתחנת האוטובוסים שלנו וחיכיתי לבוס אשר יסיע אותי לבזאר. כרגיל עברו בינתיים כמה פלאחיות מי עם פחים אל הבזאר ומי עם פחים ריקים מהבזאר הכפרה. בודאי לא שמתי לב אליהן או בכל אופן הייתי חושב כך לולא הדבר אשר קרה אחר-כך.
בערך שעתיים יותר מאוחר פגשתי בבזאר אחת מהפלאחיות הנ"ל (אז נודע לי שבכל זאת שמתי לב!) צעירה נאה ובעלת קומה כשהיא נושאת על ראשה את כליה הריקים, עתה לאחר שמכרה כנראה את תוכנם. התפלאתי על שלא בוחרת בדרך הקצרה ביותר להגיע לכפרה ומתוך סקרנות התחלתי ללכת אחריה. אמרתי בליבי: בודאי תלך לחנות של הממתקים ותקנה סוכריות כי הלא ילדה היא ועבודתה קשה (והרי זה לפי מנהגן של הילדות לעשות כך). ומה תמהתי בראותיה פונה לעבר הרחוב אשר מוביל ל"בשגה אירן" שם איפה שיושבים הקבצנים-"beggers" והיא על יד כל אחד מהם נעצרה, שמה פרוטה ביד המושטת.
ישנה איזו הרגשה אשר בה הנך נפגש כשנקלע אתה במשהו שיש בו עוד אמת ותמימות, משהו genuine (אותנטי). והרי זה הוא דבר נדיר בעולמנו אנו – ואז עובר את גופך מין צמרמורת אשר יש בה משום תחושת החיים והמוות גם יחד. רק פעמים אחדות – אינני חושב יותר מאשר שש או שבע פעמים – הייתה לי הרגשה כזאת. בפעם האחרונה לפני כארבע שנים עקב שמיעת החלק השני של הסימפוניה השביעית ועכשיו במקרה הנ"ל.
