חלק ראשון: בדרך למצרים

21 בדצמבר 1954. קהיר – כלא אסתיאנאף. 4 לפנות בוקר. האסיר מקס בנט מתבוסס בדמו. כעבור חצי שעה, דקות ספורות אחרי שמגיע אליו הרופא, מת בנט. הוא היה המבוגר והבכיר בנאשמים במשפט הריגול הציוני שנפתח בקהיר עשרה ימים קודם לכן.

יעברו כמעט 33 שנים עד ששר הביטחון של ישראל ורמטכ"ל צבאה, באיחור רב מדי, כדבריהם, יבואו לפרוע חוב מוסרי של המדינה לשליח שלה שהתאבד בכלאו שעות ספורות לפני שהיה אמור לעלות אל הדוכן ולהשיב על שאלות התובע המצרי. אכן הוא היה איש המודיעין הישראלי, מאיר בינט. בנובמבר 1987, הוא מועלה לדרגת סגן אלוף . ובשעה שנמסרת הדרגה לאלמנתו של בינט, אומר שר הביטחון יצחק רבין:

יצחק רבין: הוא מילא תחום במודיעין שלנו שלא נגע למה שהיה קרוי הפרשה. הוא נפל בשליחות המדינה, למען המדינה וכאשר שירותו נתן למדינת ישראל יכולת ביטחונית הרבה הרבה יותר טובה מאשר אילולא נשא בתפקיד אותו מילא.

מי היה סגן אלוף מאיר בינט, כיצד קרה שמצא עצמו נאשם באותו משפט בקהיר, בגין אותה פרשה אומללה שנודעה בישראל בשם "עסק הביש" שלו לא היה חלק בה?

אחותו הגדולה רות יונס:

רות יונס: הוא היה פציפיסט, והוא היה מאלה ששמעו את בובר ורוזנצווייג, והוא היה חולם סטפן גיאורגה ורילקה, כל האלה שהיו בשביל העתיד.

מהי זהותו האמיתית של האיש שנפל והותיר אחריו בת, שלא הספיקה להכירו ואלמנה-שותפה ג'ין?

ג'ין בינט: בסך הכל היה בן אדם שהיה יותר מדי איכפת לו. הוא חלם על עולם יפה, ארץ יפה. הוא גם חשב שנגיע לשלום עם מצרים. הוא ראה את זה לפני שאנשים אחרים חלמו את זה.

מאיר-מקס בינט נולד בעירה קטנה, סומבוטהי Szombathely , בהונגריה ב- 27.6.1917. אמו, עמליה ואחותו רות הגיעו לשם מקלן שבגרמניה אחרי שאביו, יוסף בינט גויס לצבא הקיסרי. זמן קצר אחרי שמלחמת העולם ה-1 באה אל קיצה, בינואר 1919 הם חוזרים אל העיר קלן. שם מתנהלים חייהם על פי המסורת היהודית-אורתודוקסית מזה, והגרמנית-ליברלית מזה.

מספרת אחותו הגדולה רות יונס:

רות יונס: הבית היה קטן והמשפחה הייתה קטנה ושנינו, אחי ואני הלכנו לבית ספר תיכון יהודי בקלן, והיינו בתנועת הנוער "עזרא" שנתן לנו את אותה הרגשה שעל יד הבית יש אותו החינוך התנועתי שגם ההורים היו מאוד מרוצים מזה. הבית היה חם, ובתקווה שהכל יישאר כמו שההורים חלמו על זה , ואחרי המלחמה (מלה"ע 1 ) שמאיר נולד שלא יהיו עוד מלחמות. אבל התקווה הזאת הייתה מאוד קצרה.

מילדותו מגלה מאיר כישרונות מגוונים. הוא מצייר, הוא מנגן, הוא מרבה לקרוא, ומגלה רגישות רבה לצד יכולת נדירה של למידה, איסוף הנתונים ומסירתם כפי שהתגלו ברבים כשהיה בן 15 והשתתף בתחרות רדיו קלן על הכנת דגם של דירת המשפחה:

רות יונס: ואז הודיעו: הפרס הראשון היה מקבל התלמיד מקס בינט אלמלא היה ברור שהוא לא עשה את העבודה לבדו. ברור שמישהו עזר לו. ובאמת – העבודה הייתה כל כך מושלמת וכל כך יפה ! הוא התייאש ראשית שלא האמינו לו ושנית שבאמת אף אחד לא עזר לו. וזה אחד הזיכרונות שכל החיים שלו היו הרבה עלבונות והוא חשב שהוא יצליח ומשהו היה בדרך נגדו. בעצם הוא חלם ללמוד רפואה – הוא חלם ללמוד כירורגיה אורטופדית – וזה הוא רצה. החלום הזה התחיל – לו לא יכלו לעזור עם הרגל. (הייתה לו רגל אחת קצת יותר קצרה מלידה).

כילד, הוא היה שובב ?

לא. הוא היה חולם והוא ישב על השיעורים. הוא צייר יפה מאוד. גרנו רחוק מסביבה יהודית. היו לו סקטים (גלגיליות) והיינו אז הרבה בחוץ, זאת הייתה סביבה יפה ושקטה. אבל חברים לא היו לו הרבה, בתור ילד, והוא אהב להיות לבד ולחלום.

מתי התחילה אהבת המוסיקה שלו?

מוקדם. אני למדתי פסנתר, הוא לא למד. הוא ניגן יותר טוב ממני – בלי תווים ואנחנו ניגנו בארבע ידיים. ואני זוכרת שתמיד היה לו חליל והוא ניגן בתנועה והוא הלך תמיד לקונצרטים.

הוא דיבר אתם, עם ההורים, הגבתם על עליית הנאצים?

הוא היה בבית ספר מקצועי קונסטגוורבהשולה .kunstgewerbschule באחד הימים הוא מצא בבוקר דף ניר ושם היה "יהודי אין לך מה לחפש פה" וזה היה ב-1934.

רות, אחותו של מאיר , עולה לארץ ישראל כבר ב- 1934. זמן קצר אחר-כך, ואחרי שהנאצים ביקרו בדירתם, ערכו בה חיפוש בלי שהעלו דבר בחכתם, מבינים בני הזוג בינט כי הגיעה שעתם לצאת עם בנם מאיר ומעט מטלטלים. תחילה לבלגיה ואחר לארץ ישראל. הם מתיישבים בתל-אביב ומאיר עמם.

רות יונס: הוא באמת חשב להיות חבר קיבוץ, אבל התנאים היו קשים. שאת אומרת, הוא לא היה יכול לעזוב את ההורים, הוא היה מחוייב לעבוד בכל מיני עבודות.

תחילה הוא עובד בחברה למלאכת מחשבת בכסף ומתכת, ובמארס 1936 הוא יוצא לשנה לכפר חסידים ולומד להכיר את העבודה החקלאית. שם הוא גם עובר קורס צבאי ומצטרף להגנה. הוא חוזר לתל-אביב, עובד בנמל החדש ובנוסף עובד בבית המלאכה לעבודות מתכת של יצחק מייר, שאצלו עבד כשוליה כשעוד היו בקלן. עבודה זו מאפשרת לו גם להתמכר לאהבת המוסיקה. את מקום התזמורת של קלן תופסת התזמורת הסימפונית הארצישראלית שמקים ברוניסלב הוברמן, ומאיר זוכה לקבל הזמנות לקונצרטים בזכות הסמלונים שהוא מייצר עבור נגני התזמורת.

אחר כך הוא משמש כאחראי על הבטחון במשק הפועלות בחדרה, וגם מקים בית מלאכה למכניקה עדינה בראשון לציון.

תקופת אבאדאן , Abadan איראן 07.8.1942 – 15.10.1945

ב-1942 הוא יוצא לעיר אבאדאן שבאיראן מטעם סולל בונה ועובד בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו אירנית.

אגב  כך הוא לומד פרסית ואף משלים את השכלתו הפורמאלית בהתכתבות עם אנגליה.

מתמנה אחראי למחלקה למכניקה עדינה של חברת הנפט. את שהותו בפרס מנצל מאיר גם למטרות אחרות ובראשן יצירת קשר עם הקהילה היהודית והדרכת צעיריה. במסגרת זו הוא מקים בחוראמשאר כיתות להוראת עברית ואח"כ גם באבדאן, בסיועם של חבריו הישראלים ושלמה שהרבני, בנו של רב העדה.

שלמה שהרבני: התחילו ללמד ואחרי כמה חודשים, הילדים באו ואמרו הנה בוא תשמע. בא מוצאי שבת והנה כל הילדים שורות שורות והתחילו לשיר "הבה נגילה" "מה טוב ונעים שבת אחים גם יחד" אז גם אני למדתי שמה אצלם. עבר כמה זמן, הילדים למדו ולקחו אותם למועדון של ארצישראלים אז התחילו ללמד אותם התעמלות, קבוצות קבוצות. כל זה אני מדבר אתך על מה שמאיר ייסד.

תוך כדי שהותו בפרס מבקר מאיר בינט גם בעירק ובין השאר הוא מבקר אצל משפחתה של אשתו הראשונה של סבו (מרים לבית פתאל – מ.ב. ד). מפגש זה מוליד ברבות הימים את האגדה שמאיר בינט הוא ממוצא עיראקי למחצה.

לקראת סיום שהותו באבאדאן כבר ניכרים תוצאות המאמץ שהשקיע בקרב צעיריה.  בטו' בשבט תש"ה הוא מארגן טקס רב רושם של הכנסת קבוצת ירדן לתנועת הנוער החלוצי וכותב מנשר:

"כל ילד עברי בעולם שקול היום כעשרה, כי אבדו לנו, לעם היהודי מיליונים נפשות יקרות. עליכם, הדור הצעיר אשר בו היד הטורפת לא נגעה, עליכם יהיה מוטל התפקיד לבוא לעזרת עמנו הנרדף זה אלפי שנים. יום אשר בו הנכם נכנסים לתנועה הציונית להיות עם חופשי על אדמתו, אדמת ישראל. יום גדול הוא בחייכם… רבות ייתבע מכם עוד לעשות. בתור מדריככם וחברכם, אני מאחל לכם הצלחה בדרך זו.   שאו ברכה וחזקו ואמצו!  מאיר"   29.1.1945

כחצי שנה לפני שהוא חוזר לארץ ישראל, מזמין עצמו מאיר ואת חבריו לסדר פסח כהלכת יהודי איראן אצל משפחת שרהבני.

שהרבני: אנחנו מתחילים את ההגדה של פסח, גמרנו את ההגדה התחילו לשיר שירים עבריים. בסוף התחילו לשיר רד הלילה, שיר בוקע לשמים, ממש היה בוקע לשמים. אחר כך את בינט לא ראיתי. רק אחר שייסד לנו את התנועה הציונית, וגמרו את העבודה שלהם וחזרו לארץ ישראל, נשארו התנועה הילדים מה שהוא ייסד. לא עשו שום דבר. מתי היה בהם צורך, מתי שהעלייה מעיראק, מבגדד התחילה להיות.

1946. מאיר בינט חוזר לארץ ישראל, וכחצי שנה הוא עובד כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל-אביב. אך עד מהרה הוא יוצא שוב, הפעם לאנגליה. לכאורה הוא נוסע ללמוד שם, אך נראה כי גם הפעם הייתה זו שליחות, כי שהחלה חושדת אחותו רות:

רות יונס: אנחנו רצינו, אני רציתי שהוא ישאר, הוא למד אלקטרוניקה וזה הוא יכול לעשות בטכניון, בעצם הורי, כשהוא עוד היה בגרמניה. התקשרו עם הטכניון, חשבו עוד שיוכלו לשלם, והוא היה מועמד, עוד מגרמניה. טוב זה לא הלך, לי יש רושם שהוא נסע לליברפול חצי בתפקיד.

– באנגליה לומד מאיר אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון ויילס, וכפי שסיפר לנו אחד מבני הנוער הציוני שהדריך בליברפול הסמוכה, הוא היה מתאמן בבית הבונים שם. הוא היה קולט שידורי מורס באנגלית ממוסקבה ומפענח אותם במהירות של 60 מילים לדקה, מזהה את השדרים השונים לפי אופי שידוריהם, את המקומות שמהם שידרו. בנוסף על כך, שהוא מדריך בני נוער הוא גם "חוטף" כמה מהם כעולים לארץ ישראל. ואם לא די בזה – הוא גם מקים מקהלה ומדריך אותה. באותם ימים הוא פוגש שליחים שונים של ההגנה ובהם גם איש המוסד לעליה ב', וכיום החטיבה לפיתוח המגזר הערבי והדרוזי – בכור אורי טהון:

אורי טהון: הייתה לי חברה ולו הייתה חברה והן במקרה היו אחיות.

אנגליות?

אנגליות.

איזה רושם הוא הותיר בך אז?

קודם כל הוא היה מבוגר ממני באיזה עשר שנים. הוא היה בחור שאהב מוסיקה, בחור שהתעניין בכל נושא, בחור שכתב בלי סוף. אם אני לא טועה הוא גם היה איזה זמן עיתונאי של עיתונים בגרמניה. פעם ראשונה בימי חיי בתור פלמחניק שבא לעולם הגדול אז הוא גרר אותי לשבת על הבמה מאחורי התזמורת שניגן יהודי מנוחין ומרוב זה שמצא חן בעיניו המנגינה הוא ניגש אל מאחורי הבמה והודה למנוחין. זה היה מאיר.

היו לכם שיחות בנושאים פוליטיים חברתיים?

הוא לא היה בשליחות או במסגרת של ההגנה של הישוב המאורגן, אבל היו לו דעות די מגובשות שאין לנו דרך אחרת אלא לחיות באזור הזה כחלק ממנו.

נראה כי מאיר הצליח כבר אז להסתיר את מטרת שהותו באנגליה והוא מניח לחברו ל"גייס" אותו לשירות המוסד לעלייה ב'.

טהון: כאשר ידעתי את החיסרון שיש למוסד באלחוטנים ואנשי קשר, הצעתי שיצטרף וכאשר הוא הביע נכונות, לקחתי אותו ללונדון ששם הייתה תחנת חוף של הקשר ובראשה עמד צביקה בית-דין ושי בנטוביץ ואורי לובראני ותמי עוז-קידרון. והכרתי אותו לצביקה והוא בדק אותו וראה שהוא יודע מה שהוא עושה וכך הוא גויס.

-לא בדיוק. הוא מגיע אמנם אל תחנת החוף בלונדון, אך אינו מגלה לאנשיה לשם מה. גם הם מאמינים כי הוא, כשאר הסטודנטים, איננו יודע מהי בדיוק אותה קומונה-דירתית, כפי שמתארת אותה שושנה בנטוויץ, כיום ד"ר שושנה קיני מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע:

שושנה בנטוויץ-קייני: הכיסוי של הדירה היה דירת סטודנטים ישראלים. קראנו לזה אז לא ישראלים אלא ארץ ישראלים, והסיבה האמיתית הייתה שצביקה הביא מקלט בלי משדר, בעל עוצמה גדולה, החביאו אותו בארון וכל לילה בשעה אחת וחצי היינו מקיימים קשר עם הארץ. הקשר היה חד- סיטרי. זה היה מסוכן מדי לשדר משם כי מתחת לאף של הבריטים פחדנו לשדר, אבל זה שימש אותנו לקבל הודעות שהגיעו אז דרך הרשת של "הגדעונים".

מאיר בינט ממשיך לשחק את משחקו, גם בימים שבהם מקבל האום את תכנית החלוקה ובעקבותיה כאשר קמה המדינה.

שושנה קייני: הדירה התפרקה ולא ידעתי איך לשלוח את החפצים שלי שהצטברו במשך שנתיים. פגשתי את מאיר והוא אמר לי אני נוסע ארצה. אמרתי – האם אתה מוכן לקחת טראנק כזה גדול? אז הוא אמר זה בסדר והלכנו יחד לויקטוריה וקנינו מזוודה בלוסט לאנג', וכל הנסיעה לויקטוריה ובחזרה התבדחנו, ומה תעשה בארץ – אני עוד לא יודע, ומה אני אעשה בארץ. ואחר כך ארזתי את המזוודה ונתתי אותה בידיו, וכשם שהוא לא הגיע לארץ ככה גם המזוודה לא הגיעה. הייתי מאוד מאוד מופתעת שמצאתי אותו באיטליה כעבור חודשיים, כאשר גם אני הגעתי לאיטליה.

הפגישה הייתה בתחנת החוף של מילנו, ששכנה בעיירה ביאטה, ב- 60 קמ' ממילנו. התחנה עסקה בקשר וברכש ובראשה עמד אז זכי קייני.

זכי קייני: זה היה צומת דרכים של המוסד לעליה ב', וחלק מהתפקיד היה לקיים קשר עם המשרדים של המוסד לעליה ב' במילאנו. המשרדים זה במרכאות כפולות כי הרבה פעמים זה היה אדם שהיה לו חדר במלון והיה צריך להביא אליו מברקים , לקבל ממנו מברקים, לפענח את המברקים ולהביא מברק קריא לכתובת הנכונה. מה שעוד היה כפוף לתחנה זו הייתה מעבדה לאלקטרוניקה שלא הייתה בוילה שלנו ולא במילנו אלא בעיירה אחרת – מג'נטה. היה מחנה עולים לא רחוק ממג'נטה ושם הייתה ממוקמת המעבדה.

מאיר בינט שובץ לעבוד באותה מעבדה, ועד מהרה היה יד ימינו וצילו של העומד בראשה – רענן רובינשטיין.

רענן רובינשטיין: התנאים היו קשים במג'נטה Magenta, וזו הייתה חווה של איזה איטלקי ששכרו אותה ששם היו מחסני דלק ותחמושת ושמה העמסנו בדוודים תחמושת וטנט והגופיות היו מאדימות…ופעמים בשבוע היינו נוסעים למילנו לעשות מקלחות חמות ולהיפגש עם איטלקי שהיה מספק לנו משוך נעל ועד תותח ובנוסף ענד מגן דוד מתחת לדש מעילו.

עיקר תפקידם של רובינשטיין ובינט היה לייצר מכשירי קשר לספינות המעפילים, ובמסגרת זו הם פעלו גם בצרפת. תחנת החוף במילאנו הייתה להם מעין בסיס-בית ומשפחה:

זכי קייני: הוא היה אדם נעים הליכות עם נימוס ולבוש אירופי, היא היה רגיש וסנטימנטלי, ואני זוכר שאנחנו אצלנו בוילה היינו נוהגים לעשות קבלות שבת ובאחת מאלו באו רני ומאיר לבלות עמנו, ומאיר בה עם כינור בנרתיק ובשלב מסוים הוציא את הכינור מתוך הנרתיק וניגן לנו.

אלא שגם בנסיבות אינטימיות כאלה לא גילה מאיר לחבריו את פניו האמיתיות ולגבי מרביתם הוא נותר בגדר תעלומה, עד אחרי מותו הטראגי בקהיר, ואפילו במהלך ההקלטות לתכנית זו, כפי שמעיד נחום מנור, העובד כיום במפעלי ים המלח, ונפגש עם מאיר בינט במרסיי ובאיטליה:

נחום מנור: מאיר היה איש מסוגר. גם היום אני לא יכול הרבה להגיד עליו. הוא היה קצת אחר מסוגר. תמיד היה משהו מפריד בינינו. אני הייתי רגיל שאני קצת אחר, והנה מצאתי אחד שהיה עוד יותר אחר. פשוט הוא לא התאים והוא לא השתפר ולא סיפר על עצמו. שיחות מלב אל לב, חבריות ,לא היו בינינו, ותמיד אמרו שהוא "קולד פיש". עכשיו אני בונה לי שוב את התיאוריה שהוא תמיד היה איש אחר, מושתל, ששמר על זהות אחרת ושאלינו בא כדי שילמד או שיעשה משהו זמני, על אש קטנה, שיעבוד אצלנו. זה מתאים. שאורי גייס אותו …. יכול להיות, מישהו גרם לזה שאורי יגייס אותו.

יום הכרזת המדינה מוצא אותו באיטליה. למחרת הוא מקבל בעיר וארזה תעודת זהות איטלקית. שמו הוא עתה סימון קלוואריה, של לייב וציפה מקובנה שנולד ב- 5.12.1920.

באותה תקופה באיטליה קושר מאיר קשרים הדוקים עם אחת הבנות שהוא מכיר, תחילה במילנו ואחר כך ברומא, תמר גרואג (ז"ל) חברת קיבוץ מענית.

תמר גרואג: בעצם מי שהכיר אותו קצת יותר מיד גילה את הצד הרומנטי – הרצון שלו לחוות דברים מסעירים או שנדמה שהם מסעירים, והוא ידע להפוך גם אירועים קטנים לגדולים. כשהוא מדליק נר לארוחה – היה מוסיף נופח רומנטי. יחד עם זה הוא ידע את ערכו של הכסף, אהב הרפתקה, אבל אני לפחות אינני יודעת עד איזה מידה היה מוכן ללכת אחרי הרפתקאות, אם כי מסתבר שהלך עד למוות.

היו ביניכם ויכוחים פוליטיים?

לא. זה היה מחוץ לתחום חוויותינו. כל החוויות שלנו היו להקים קשר עם הספינות או עם הארץ. עבדנו שעות בלי סוף, באיזה גל עובדים, וקצת הזמן החופשי היה נתון לקשרים רומנטיים או רצנו לשמוע מוסיקה, סרט הצגה, אופרה. משהו…

הוא התעניין באורח החיים בקיבוץ?

בהחלט והיה לי גם הרושם שאיפה שהוא היה אפשר לשכנע אותו לבוא לקיבוץ. עתיד רחוק. כשנבוא ארצה נראה מה יהיה.

תמר, מאיר שושנה, זכי וחבריהם שיצאו בשליחות ההגנה מוצאים עצמם מגויסים לצה"ל, אך תפקידם באירופה מסתיים. הם שבים לארץ, ומאיר בינט, איש חיל המודיעין ממשיך בפעילות שלו בתחומים שכבר קנה בהם מומחיות באירופה, אם באנגליה, אם באיטליה ואפילו בצ'כוסלובקיה. אולם עתה מופנות הפנים למזרח והוא יוצא לגבול איראן-עיראק לארגן את מערכת הקשר.

באותה תקופה, אחרי שהוא חוזר מאחת השליחויות, הוא פוגש בתל אביב צעירה מדרום אפריקה, ג'ין דוידוב. היא מגיעה לארץ בהמלצתו של אדוין סמואל המסביר לה כי בארץ זקוקים לתגבור בתחום המינהל הציבורי. על רקע העניין המשותף שלהם במוסיקה ובנושאים אחרים מתהדק הקשר בין מאיר לג'ין, ובאוגוסט 1950 הם מתחתנים ויוצאים לאנגליה להמשך לימודיו של מאיר. הם שבים לארץ כעבור שנה בקיץ, לקראת לידתה של בתם מיכל. אך איש המודיעין הפעילות החשאית אינו מוכן לפרוש, והוא מחפש דרך להרחיב את תחומיה.

ההזדמנות לכך נקרית בדרכו באותו הקיץ, כאשר הוא שב ופוגש את איש המודיעין אברהם דר, שזה עתה שב ממצרים שבה הקים כג'ון דרלינג את תאי המחתרת היהודיים העתידים להצטלב בפרשת חייו ומותו של מאיר בינט, בנסיבות שעדיין לא התבהר פשרן. אז, באותו קיץ של 1951 לא חלם על כך איש, ודר מוצא במאיר בינט את האיש הנכון לתפקיד חיוני במצרים.

אברהם דר: זה היה אחרי שכבר חזרתי מארץ שהייתה אז ארץ אויב. היה לנו איזה מנגנון קטן ואני פשוט מאוד העברתי את השם שלו והמלצתי עליו והמחלקה שטיפלה בזה היא שעסקה בגיוס שלו.

כלומר ההמלצה שלך הייתה מתוך אותה היכרות עמו?

מתוך אותה היכרות, ואני חושב שלא רק שלא טעיתי אלא שזאת הייתה בחירה טובה מאוד, שהוא היה איש מתאים ביותר. בקלות היה יכול לחזור לנתינות הגרמנית שלו. הוא גם יכל להעלים את הנקודות הישראליות בתוך חייו, והוא היה בעל מקצוע מעולה בכל מה שקשור לאלקטרומכניקה, מכניקה עדינה וחשמל כמובן, והרקע שלו עם חוץ לארץ, עם אנגליה וכו' אפשרו ליצור סיפור חיים שהעלים את מדינת ישראל ושנתן לו אותנטיות גרמנית. רק מחקר עמוק מאוד בתוך הארכיונים הגרמניים יכל לגלות את המקור שלו שהוא חזר מהארץ לשם. זה רקע שלא היה בנמצא הרבה, והוא התאים לזה.

מאיר בינט מתחיל בהכנות לשליחותו החדשה. הוא איננו מספר על טיבה לאשתו, אף כי היא יודעת כי הוא עתיד לצאת מהארץ במסגרת שירותו הביטחוני, ואולי גם לתקופה ממושכת. עד צאתו עליו לשכלל את הידע שלו בתחום הקשר, ומסתייע בכך בידי מראשוני החייל, הגדעוני הוותיק מוניה אדם:

מוניה אדם: כשהוא ידע לאן שהוא צריך לצאת והוא ידע לאיזו פעילות, או הוא לא יכול היה להגיד לי בדיוק, הוא אמר לי – מוניה עכשיו אנחנו נהיה אצלך בבית יותר משאתה נמצא אצלי. היה בא אלי הביתה והיינו ניגשים למעבדה ומשחקים בכל מיני דברים. שאלתי אותו פעם: תגיד לי בדיוק מה אתה רוצה, אני אעזור לך. הוא אמר לי: מעניינים אותי אנטנות ומשדרים. משדר קטן קטן, מקסימום אפישייאנסי (efficiency ) שאפשר להוציא ממנו כוח מרבי.

בדצמבר 1951 שלושה חודשים אחרי שנולדה בתו מיכל, יוצא מאיר בינט אל התחנה הראשונה בדרך אל שליחותו – גרמניה, שממנה נמלט עם הוריו שש עשרה שנים קודם לכן. כאן היה צריך בן העם היהודי להפוך עורו ולהיות בן העם שהפנה עורף לערכים תרבות והומניות. כאן היה עליו, יהודי שבני עמו הושמדו, לרכוש לעצמו זהות של גרמני, בן "גזע האדונים" שקם על עמו. את המפגש המחודש עם מולדתו השנואה הוא מתעד במכתבים שכתב אל אשתו ובתו:

13.1.1952. בשבוע שעבר הייתי בגרמניה. פחדתי מעצמי, זכרונותי, שנאתי. הלכתי ברחובה הראשי של מינכן וזכרתי את שנות השלושים… ואז זלגו דמעות על השלג, והן השאירו סימנים קטנים עגולים. היבטתי בהם, כל הזמן הבטתי, ואז לפתע חדרה מחשבה ללבי – כמה נפלא שמיכל לא נולדה באירופה.

22.1.1952. הנה אני פוסע בין ההריסות של נעורי, בפינה הזאת היה בית שפעם בשבוע הייתי בא אליו לשיעור בכינור, ובפינה הזאת היה הבית שבו היכו אותי, והבית שגרנו בו עודנו ניצב, רק שלושה רבעים ממנו. אני שונא את העיר הזאת. כאן פגעו בי, כאן התנסיתי בשנאה, ואני משיב אותה עכשיו, מנה אחת אפיים.

25.1.1952. אתמול כבר לא יכולתי להביט עוד בפני האנשים כאן, וחיפשתי מקום לשאוף אויר צח. הלכתי לביתו של בטהובן ועמדתי לפני כתב היד של הסימפוניה התשיעית…ודאי עמדתי שם זמן ארוך כי כשיצאתי כבר היה חשוך. הרגשתי טוב יותר. בפעם האחרונה הייתי שם כשהייתי ילד בן 12…

לשומר הניצב בביתו של בטהובן, בבון, הוא מעיר כי מוזר שכתב היד ובו מילותיו  של שילר "כל בני אנוש אחים המה" (פרק אחרון, הסמפוניה ה-9, בטהובן – מישל)  נשמר שם במשך 15 השנים שעברו…

10.2.1952. רמת הלימוד ירדה מאוד בגרמניה, בעיקר ככל שהדבר נוגע למדע..בכך נדמה לי, טמונה תבוסתו האמיתית של "גזע האדונים…פגשתי את העבר וזכרונותי בערו במהלך הפגישה…ידעתי כי חשבוני הפרטי עם גרמניה יושב. אני יכול לעבור עתה במונסטרפלאץ Münsterplatz ולהגיד שלום לבטהובן בחיוך על שפתי, והוא – התאמיני- עונה לי בחיוך.

אך מאיר בינט לא יצא לגרמניה לבוא בחשבון עמה ועם עברה. היה עליו לבסס את זהותו הגרמנית, כמקס בנט, יליד העיר מנהיים. בה בעת הוא מתחיל לקשור קשרים עם חברות יצוא המחפשות נתיבים למדינות רחוקות ובראשן מצרים ולבנון, ומקבל על עצמו לייצגן. אחת לאחת נערמות בתיקיו ההצעות המפתות של סוחרי גרמניה, שעמן הוא מתחיל לקשור את מערכת הקשרים המסועפת שלו במצרים. הישגו הגדול ביותר הוא נציגות מפעל "לאופנברג" לייצור גפיים תותבות. באמצעותה הוא יפלס את דרכו אל הצבא המצרי שמפקדיו מחפשים דרך לשקם את אלפי החיילים, נכי המלחמה נד מדינת הציונים. העובדה שהוא עצמו היה נכה (הייתה לו רגל אחת מעט קצרה מהשנייה, ראה הסבר של רות אחותו בתחילת המסמך) סייעה לו לשכנע את בעלי שיחו, גרמנים ומצרים שהאמינו כי נפצע במלחמה כששירת בצבא הרייך השלישי. אך לא פחות מזה סייעה לו עצמו: שליחותו למצרים תשלב את הערכים שבהם האמין – שירות למדינה שלו מזה, ושירות הומניטרי לאויביה הנכים מזה.

-מועד יציאתו למצרים קרב, אך לפני כן הוא מתנסה בגרמניה בשתי חוויות מיוחדות המחזירות אותו ולו רק לשעות ספורות אל עברו האמיתי. החוויה הראשונה הייתה כאשר הלך לקונצרט של תזמורת רדיו הסן. היצירה המרכזית היית הקונצ'רטו לכינור של ברהמס, והסולנית הייתה אידה הנדל.

את התוכניה של הקונצרט שולח בינט אל אשתו ובתו ועל גבה הוא כותב:

5.3.1952. הלכתי לשם הלילה לראות פנים יהודיות – וזה הפך להיות חג בלתי צפוי, חוויה עשירה של מוסיקה שחיכיתי לה זמן רב. מבעד לצעיף של דמעות ראיתי את אידה הנדל, היהודייה, בתו של המלך דוד, לא, אני טועה, בתו של שאול, קדה אל מול תשואות סוערות של קהל גרמני – מרחוק, נבדלת, שלווה. בפעם הראשונה חשתי צער על הגרמנים, צער מלמעלה. שום תשואות ליהודי, שום כסף שיינתן ליהודים, לא יסיר את שכבת הסבון שיוצרה מגופות היהודים שנשרפו באושויץ ואשר דבקה בפניהם לאות קין….

מועד יציאתו של בינט למצרים קרב. ואז, כמו בתחושת נבואה, הוא מרגיש צורך דחוף, אולי אפילו מסוכן, לחוות עוד פעם אחת את יהדותו. הוא מחפש דרך להסב אל שולחן הסדר בחג הפסח ומוצא עצמו משתתף בסדר הגדול של היהודים המשרתים ביחידות הצבא האמריקני החונות ליד פרנקפורט. הסדר מתקיים בקזינו הניצב על אדמותיו לשעבר של הברון רוטשילד, סמוך אל בית העלמין היהודי ההרוס. וכאשר הכל מגיעים אל פרק אליהו הם פורצים בשירה אדירה שהפכה להיות עבורו, ועבורם המנון לאמונה היהודית והפגנה נגד עברה הקרוב של גרמניה.

כנראה שאין דרך חזרה – תחילת השליחות והמחדלים

ב- 12.4.1952 יוצא בינט מגרמניה מצויד כהלכה בדרכו למצרים, בשליחות חשאית של המודיעין הישראלי כפי שמתאר אותה אברהם דר.

– הכוונה הייתה שיהיה שליח שלנו שם, להכיר כדי לקבל דיווח על השוטף, להגיע לקשרים חברתיים, להגיע באמצעים כלכליים לכל מיני מקורות, כאשר האויב היה באותו זמן המשטר של פרוק ולא מצרים. לקחו בחשבון כמובן שאם יווצר מצב מלחמה, אז איש מודיעין, תושב במצרים יכול להועיל הרבה יותר אם יצטרכו אותו, אם יצטרכו אותו הרבה יותר – אז נגייס אותו לזה.

– אפריל 1952 – מטוס סוויסאייר נוחת בקהיר. בנוסעים המגיעים בטיסה ישירה מציריך נמצא גם נציג חברת הפרוטזות הגרמנית פון לאופנברג ונציגן של סוכנויות יצוא גרמניות, מקס בנט. לאחר שהוא עובר את ביקורת הדרכונים הוא יוצא עם מלווהו אל זירת פעילותו בשנתיים וארבעה החודשים הבאים שבמהלכם יהיה למעשה מרגל ישראלי בארץ האויב הגדולה – מצרים.

הצורך לשגר מרגל גרמני דווקא נובע מתמונת היחסים לגרמנים, כפי שמתאר אותה האיש שעמד אז בראש שירותי הביטחון, איסר הראל:

איסר הראל: אחרי המפולת היו גרמנים ופושעי מלחמה נאצים לשעבר שחיפשו מקלט מפני החוק הגרמני או גם מזעמם של יהודים. בכל אופן הם נקלטו באופן יוצא מן הכלל במדינות ערב, לא רק במצרים, בכל מקום גם בסוריה גם בעירק, אבל במצרים הם נקלטו באופן יוצא מן הכלל גם במשטר שהחליף את פארוק. הם נקלטו בצבא בתור מומחים צבאיים, הם נקלטו במודיעין בהסברה כמו הפושע הנאצי הידוע לשמצה פון לרס ואחרים. הם נקלטו יפה ואפילו אני יכול להרחיק לכת עוד שגם במשטר החדש של גרמניה של אדנאוור, כשהיו צריכים לקבוע את האופי של הנציגויות הדיפלומטיות של גרמניה החדשה כביכול במדינות ערב, הם הבינו שכדי לרכוש את אמונם והאהדה של המצרים הם צריכים לשלוח אנשים לפי טעמם, והיו אלה אנשים בעלי עבר נאצי ואחרים שידעו עליהם שהם עומדים בצד הנכון של הערבים במאבק שלהם נגד ישראל.

מדינה ששולחת סוכנים באותה תקופה למצרים, מה סוג המידע המודיעיני שהיא מצפה לקבל?

טוב אז היו כל מיני סוגים. קודם כל לדעת על הכוונות האסטרטגיות נגד ישראל כמובן, וגם מה כוח של הצבא, מה כוחה של התעשיה הצבאית, מה הן הפעילויות של הגורמים האנטי ישראלים המובהקים כמו הקהילה הנאצית והתעמולה, מה נתינתם של המצרים לפושעי מלחמה מובהקים, כל זה עניין את המודיעין הישראלי. אבל אני אומר: ההדגשה הייתה על הצבא כי מיד אחר מלחמת השחרור היה ברור שהמצרים באותה תקופה יחפשו את ההזדמנות להגיע לסיבוב נוסף נגד ישראל.

מלכתחילה נקבע כי מאיר בינט יהיה "זאב בודד", במצרים, ולא יהי לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל, וגם לאם עם חוליות המחתרת שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את מאיר בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים הקשורים בשתי החוליות, והוא מתבקש להעביר לרשותם כסף, ואף לתהות על קנקנם. זאת הוא נדרש לעשות מיד ובאמצעותה של צעירה שגויסה לעבוד עם אברהם דר כאשר הגיע למצרים כג'ון דרלינג. שם הצופן שלה היה אז "קלוד" – מרסל ניניו.

מרסל ניניו: אני חיכיתי לבואו של מישהו שקראו לו אמיל. לא ידעתי מה שמו של הבן אדם שיגיע, והוא הגיע בתחילת 52 בחורף, נפגשנו בבית קפה לפי יוזמתו. לי לא היה קשר את אבל הוא יצר קשר אתי ונפגשנו. יצרנו קשר עוד פעם בתקופה ההיא ואחר כך הוא נסע וחזר בדיוק אחרי המהפכה.

בינט מבקש ממרסל ניניו להסדיר לו פגישה עם אנשי החוליה באלכסנדריה, והפגישה מתקיימת כך שאנשיה אינם רואים אותו. לעומת זאת מראיין בינט את מאיר זעפראן המבקש להשתחרר מחברותו בחוליה של קהיר. לפי המלצת בינט נענית בקשתו של זעפראן, עובדה שתסייע לו מעט כאשר ייגזר דינו לתקופת מאסר קצרה יותר משל חבריו שנמשכה פעילותם. בינט גם מגיע למסקנה כי יש להוציא את מרסל עצמה ממצרים, ובינתיים הוא מורה לה לנתק מגע עם חבריה. לימים כאשר ינסו לאתר כיצד נתאפשרה נפילתו של בינט בידי המצרים, יהיה מי שיצביע על הקשר הזה עם החוליות בקהיר ובאלכסנדריה כטעות ראשונה בשרשרת הטעויות של המודיעין בארץ, כפי שמאשים אברהם דר:

דר: ההפתעה שלי אחר כך הייתה אחרי שהוא נפל ונתפס. שלקחו אדם כזה שהוא נחשב לעוצמה להגיע לדבר כזה וערבבו אותו בדבר כזה להביא שירות אדמיניסטרטיבי-כסף ליחידה אחרת שהייתה שמה, שלא היה לה קשר אתו ולא היה צריך להיות לו קשר, הוא לא היה צריך לעזור להם. הם לא היו צריכים להסתייע על ידו, זה אחד הדברים שנראה לי מחוץ לכל פרופורציה.
ולא הצלחתם גלות איך זה נעשה?

לא, אני גיליתי שזה נעשה…. אני מתאר לעצמי שמישהו נתן את ההוראה, אחד האחראים עליו. הוא היה שייך לאותה יחידה, אבל שמה היו חוליות נפרדות, אבל לו לא היה שום קשר עם זה.

על טעות אחרת מספרת ג'ין בינט, שבאותם ימים לא הייתה אמורה לדעת היכן פועל בעלה:

ג'ין בינט: בערך בסוף אפריל, בתחילת מאי הוא כתב שלא כדאי לי להשתמש בשם עברי של הילדה אלא בשם לועזי ולא לדבר אליה עברית ושאני אקבל הסבר יותר מאוחר. לפני שהצלחתי לקבל את ההסבר הגיע מכתב מאנגליה עם מעטפה ממכתב עם בולים ממצרים – והבנתי.

ועוד טעות זמן קצר אחר כך: המודיעין משכן בדירתו של בינט בתל אביב את ד"ר משה מרזוק, השוהה בישראל לצרכי אימונים. ועם זאת יש להדגיש כבר עתה, נפילתו של בינט התאפשרה בסופו של דבר כתוצאה מטעות חמורה יותר כפי שיסופר בהמשך. בשלב הזה נחזור אל שליחותו של בינט במצרים.

אמצע יולי 1952 –

בשלושת החודשים של שליחותו הוא יוצר את הקשרים החיוניים שלו עם תעשיינים וסוחרים, ובעיקר עם ראשי הצבא ובהם גנרל מוחמד נגיב שבאותה תקופה מכהן כראש האגודה למען נכי כמלחמה.

ב- 18.7 הוא יוצא מקהיר לאירופה ונפגש עם אנשי הקשר שלו בפריס. בפריס הוא שומע על ההפיכה הצבאית במצרים המדיחה את המלך פרוק. בראש ההפיכה ניצב מכרו נגיב המתמנה לעמוד בראש השלטון החדש. למחרת ההפיכה ב- 24.7.1952 משגר בינט מברק קצר מפריס אל נגיב "איחולים למינוי החדש, בהערצה ובכבוד, מקס"

ב-5.8.1952 מגיע בינט לישראל. הוא מתלונן באוזני הממונים עליו על עובדות שונות הנוגעות לשליחותו, בהן דברים הנוגעים לכיסוי הגרמני שלו, אך בעיקר הוא מתלונן על הקשר שנאלץ לקיים עם אנשי החוליות היהודיות במצרים. הוא מתנה את שובו לשם בתיקון המעוות, ורק אחרי שהובטח לו הדבר הוא נאות להמשיך. אז הוא גם מגלה לאשתו ג'ין את האמת, והיא מחליטה להצטרף אליו בשליחותו יחד עם בתם. אז גם שב מאיר בינט ופוגש את ידידו-מדריכו מוניה אדם.

מוניה אדם: בנינו את המעגלים האחרונים של מעגל שמקשר בין המשדר לאנטנה. אנטנה שלא תמיד אתה יכול לדייק באורך שלה. אנטנה מסויימת אתה מחבר אותה למשדר ואז אתה מכוון בצורה כזו של מקסימום החוצה.

-והיסקת שזה ב- ?

– מכונית.

– מכונית?

– כן.

בינואר 1953 יוצא בינט בחזרה למצרים, וזמן קצר אחר כך עוזבת ג'ין את הארץ עם מיכל-מישל, קודם כל לאיטליה שבה הן ימתינו תקופה קצרה, לפני שיעשו את הצעד הבא בתהליך ההצטרפות אליו. בקהיר הוא שב ופוגש את מרסל ניניו.

מרסל ניניו: בתקופה אחרי המהפכה הייתי יותר בקשר עם מאיר….ידעתי ששמו מקס בינט, הוא אמר לי ואנחנו נפגשנו רוב הזמן אצלו בדירה. הייתה לו דירה באזור מאוד יוקרתי בקהיר. הוא היה מאופק, מחושב בדיבורים שלו, יחד עם זאת במשך הזמן הוא נפתח והיו לנו שיחות מאוד מעניינות וזו בעצם התקופה שנוצר בינינו קשר מאוד ידידותי.

מה היו נושאי השיחה?

הרבה נושאים, דיברנו על ספרות, על מוסיקה, על הבת שלו, על התנאים בארץ, וזה היה זמן הצנע אני זוכרת. לא היה מה לאכול, הוא אמר לי פעם שהבת שלו אכלה חתיכת עוף, נתנו לה עצם עם עוף. הוא קיבל אז מכתב. אני לא יכולתי לתאר מה זה צנע – במצרים היה שפע כזה שלא יכולנו לתאר מה זה צנע.

סוף החלק הראשון.

חלק שני : שליחות ונפילה.

סיכום החלק הראשון: מאיר בינט נולד ב-1917 וכשמלאו לו 18 שנים הוא עולה עם הוריו מגרמניה הנאצית לארץ ישראל. ב-7 השנים הראשונות הוא עוסק בעבודות שונות ומצטרף להגנה, ב- 1942 הוא יוצא לאיראן מטעם סולל בונה, שם לצד עבודתו בחברת הנפט באבאדאן הוא מייחד זמן רב להדרכת צעירי העדה היהודית, וממשיך בכך גם באנגליה, שאליה נסע כדי ללמוד בבית הספר הצבאי לאלחוט.

ערב הכרזת המדינה מצטרף בינט למוסד לעליה ב כגדעוני העוסק בענייני קשר, ואף משתלב בפעולות נוספות הקשורות ברכש ומשימות אחרות. ב- 1949 הוא יוצא שוב לאיראן, מקים תחנת אלחוט סמוך לגבולה עם עיראק, ולאחר נישואיו לג'ין דוידוב באוגוסט 1950, הוא שב עמה לאנגליה להמשך לימודיו. כעבור שנה, אחרי שובם לארץ, לקראת לידתה של הבת מיכל, מתגייס מאיר בינט למשימתו האחרונה – מרגל תושב במצרים. ההחלטה לשגר אותו לשם מתקבלת בהתחשב ברקע שלו, המאפשר לו לפעול במצרים כגרמני, נציג יצואנים מגרמניה ובהם מפעל פרוטזות ולחדור אל השלטון המצרי.

6.2.1953 – מתוך דברים שכתב מאיר

חל שינוי עמוק בארץ הזאת מאז שהגעתי לכאן לפני שמונה חודשים. לא שינוי פיסי אלא שינוי פסיכולוגי. האדם הפשוט ברחוב, החייל, מלאים תחושה של גאווה חדשה ושל מטרה….היום ראיתי את נגיב במרחק כמה מטרים ממני, בהלוויתו של קצין מצטיין בצבא מצרים. אני זוכר שנגיב סיפר לי על הקצין הסודני הזה שהצטיין במלחמה נגד הישראלים. הוא היה ידידו הקרוב, והיום ראיתי אותו מלווה אותו לאט, לצלילי מרש האבל של שופן. נאבקתי בדמעותי ודיכאתי את החנק בגרוני.

16.2.1953 – מתוך דברים שכתב מאיר.

קהיר עתה במוקד ההתעניינות. שליחים באים ויוצאים וכמובן שכל פגישותי עם כל האנשים החשובים מתבטלות ברגע האחרון או נדחות מיום ליום. השליח הגרמני עשה כאן מהומה. למרות שאין להכחיש כי יש כאן ידידות מוצקה בין שתי הארצות, לא יהיה אפשר להימנע מקיפאון בגלל עניינים של יוקרה. בריטניה תפסה את המצב כהלכה וניצלה אותו לטובתה… כאן ניתנת לי ההזדמנות לנשום את ההיסטוריה של ימינו, כשהיא דחוסה לתוך יורה (קלחת) רותחת עתיקת יומין המייצגת שלווה ותרבות, וזו אולי החוויה הרומנטית ביותר שלי. בכלל, יש בהחלט רוח חדשה במצרים. המתינות ובה בעת ההתלהבות עוצרת הנשימה של מצרים החדשה, אלה הן עובדות שהעולם הנוצרי יכול ליטול מהן דוגמה.

מאיר בינט מוצא עצמו מתעניין יותר ויתר בגורלה של מצרים, והוא שופע רעיונות כיצד לנצל את משאביה. סיוריו הרבים מגלים לו, לצד עובדות אסטרטגיות שעליהן הוא מדווח ארצה, גם אפשרויות ייחודיות לשיפור רמת החיים שם.

בתשעה במרס לפני שהוא יוצא לרומא לפגוש את ג'ין ומישל, שולח בינט אליהן גלויה מיוחדת ובה רק משפט אחד "זה עתה פגשתי את הגנרל", ועל גבי הגלויה, בערבית ובאנגלית, חותם הגנרל עצמו – מוחמד נגיב. הצלחתו להגיע אל הצמרת, והצלחתו לבסס לעצמו מעמד בקהיר, מביאה עמה גם מינוי חשוב בסוכנות חברת פורד.

ברומא הוא מעביר את ג'ין ומישל לגרמניה, לסיום הכשרתן הגרמנית, לפני שיעברו למצרים.

ב-2 בספטמבר מפרסם העיתון הגרמני "זיג אונד ריין" מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני-מצרי ובמרכז מופיעה תמונה של הגנרל נגיב ושל בינט בלשכתו של הנשיא המצרי. בתחילת נובמבר מוזמן בינט לטקס הנחת אבן הפינה של המרכז לשיקום נכי המלחמה. על פי התכנון, עתיד להיבנות בו גם מרכז להתאמת אברים, פרי רעיונו ויוזמתו של בינט, נציגו של פון לאופנברג הזקן. עתה יכול בינט להעביר את רעייתו ובתו מגרמניה לקהיר, ובסוף 1953 בן מגיעות לדירתם, סמוך לג'זירה קלאב היוקרתי. מישל לומדת בגן הילדים של המומחים הזרים, וג'ין מתערה בחברתם יחד עם בעלה.

ג'ין בינט: הגרמנים הביעו הרבה סקרנות כלפי מה שקורה בישראל ומה שמתרחש שם. הגרמנים שהיו במצרים היו אנשי מדע, תעשיינים – אנשים שהיו תעשיינים לפני מלחמת העולם השנייה כמו קרופ והמושג של ישראל מאוד סיקרן אותם אמרו – לו יכולנו להסתכל מהצד השני של הקיר…

עם המצרים נפגשתם?

אלה שנפגשנו אתם היו אנשים שמאיר עבד אתם, אנשי בטחון מצרים, אנשים שסיפקו את השירותים הביטחוניים המצרים ואני מצאתי שהם היו מאוד חביבים.

מאיר דיבר על נגיב? איזה רושם הוא השאיר?

הוא אמר שהוא היה איש מאוד צנוע ושהוא באמת דאג לטובת העם שלו.

הוא התייחס לנגיב בהקשר של ישראל?

הוא חשב באותו זמן שעם בן אדם כמו נגיב אפשר להגיע להסכם.

נגיב הודח בפברואר 1954, אך כעבור חודש נאלצת הכת הצבאית להחזיר את נגיב לכהונתו, בלחץ העם המצרי המעריץ את גיבור המלחמה שלו. אלא שברור כי נגיב הוא ראש המדינה למראית עין בלבד, וכי רוח חדשה מנשבת במצרים והשליט האמיתי הוא גמאל עבד אל נאצר. עיקר מעייניו באותה תקופה לסלק את הבריטים ואת בסיסיהם שלאורך תעלת סואץ. את התמונה המתקבלת באמצעות דווחי העיתונות מעמיק בינט ומשלים את החסר למודיעין. יודעי דבר מספרים כי מפקד המודיעין אז, אלוף משנה בנימין גיבלי, נשא את תמונתתו של בינט בכיסו, והיה שולף אותה בגאווה לפני יודעי סוד. באותה תקופה ממשיך בינט ומסתייע במרסל ניניו.

מרסל ניניו: אנחנו היינו נפגשים במקומות מסוימים שהיינו מחליטים ואף פעם יותר לא בבית. זה היה שלב הביניים שהיה ב-1953 ועד שאני נתפסתי. זו הייתה השיטה – הוא היה מטלפן, היינו נפגשים. היינו ביחד חצי שעה. נפגשנו באיזשהו מקום ואחרי זה לא ראיתי אותו לפעמים 3 חודשים, 4 חודשים, תלוי בצורך להיות בקשר.

בנקודה הזאת נכנסת לתמונת המודיעין הישראלי במצרים דמות חדשה: אברהם זיידנברג הוא אברי אלעד הוא "האדם השלישי" במה שיתפתח להיות "הפרשה" או "עסק הביש" – אותה סדרת אירועים במצרים שהביאה לנפילת ממשלות ואישים בישראל, הדחת קצינים בצה"ל, ועדות חקירה ומחלוקת פוליטית-צבאית שלא נפתרה עד כה באופן חד משמעי. ניסיון לשחזר את מהלך האירועים ההם חייב להיחשב גם היום כצירוף של פיסות מידע חלקי. גיבלי שומר על שתיקה, ובלי חשיפה של מסמכים, אם לא הושמדו בשעתו, אי אפשר לטעון כי זו התמונה השלמה והמדויקת. בכל זאת, הנה בקצרה התיאור של הפרשה ההיא, כפי שהתרחשה במצרים:

סוף יוני 1954, אברי אלעד מגיע לקהיר בפעם השלישית בשם הכיסוי פאול פראנק. שם הצופן "רוברט". הוא יוצר קשר עם חברי החוליות בקהיר ובאלכסנדריה ומפעיל אותם 3 פעמים: ב-2 ביולי באלכסנדריה , ב- 14 ביולי באלכסנדריה ובקהיר, וב – 23 ביולי, יום המהפכה. בשני המקרים הראשונים הונחו מטעני תבערה ובפעולה השלישית מטעני נפץ. כל המטענים אולתרו. המקומות שבהם הונחו: בית הדואר המרכזי באלכסנדריה, הספריות האמריקניות באלכסנדריה ובקהיר, תחנת הרכבת בקהיר ובתי קולנוע באלכסנדריה ובקהיר. בעקבות תקלה, אך בנסיבות המצביעות בבירור כי הבולשת ידעה מראש על הצפוי ב- 23 ביולי, נעצרים שלושה: פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דאסה. ברדיו דמשק מתפרסמת ידיעה כבר ב- 25.7 ולפיה המצרים עצרו 6 ציונים. במצרים עצמה מתפרסמת ידיעה על מעצר השלושה רק ב- 28.7 . כעבור שלושה ימים נעצר גם שמואל עזאר. נעצר גם מאיר מיוחס שלא היה לו קשר לפעולה וקשריו עם התא באלכסנדריה נותקו שנה קודם לכן. כעבור כמה ימים, ב- 7.8 ורק אז, עוזב אברי אלעד את מצרים. ביום שעזב עצרה הבולשת את ד"ר משה מרזוק. המצרים עוצרים עוד את מאיר זעפראן שפרש מפעילותו, אלי נעים וצזאר כהן שלא נטלו חלק בפעולות.

עוד צעיר שנעצר אך שוחרר בדרך נס, אלי כהן, שאלעד ידע על קיומו וחשב שהוא האלחוטאי של הרשת. כך ניצל למעשה האלחוטאי האמיתי ועוד שני חברים בתא באלכסנדריה. אלעד לא ידע על קיומם. אך הוא ידע כי בקהיר פועלים עוד שניים: "אמיל" ו"קלוד", מאיר בינט ומרסל ניניו שבסופו של דבר נופלים גם הם בידי התולשת, אף כי לא היה להם שום קשר עם החוליות ועם הפעולות שלהן על פי הודאתו של אלעד. עוד אדם שלא היה לו קשר לעניין, ויקטור קרמונה, נמצא תלוי בדירתה של ידידתו מרסל ניניו. המצרים טענו כי התאבד. עדויות שונות סותרות טענה זו. ב- 28.7 מטלפן מאיר בינט אל מרסל ניניו, וכשהוא מבין שאיננה יודעת דבר, גם הוא אינו מדבר על כך.

מרסל ניניו: באוגוסט הוא טלפן אלי ושאל אותי מה שלומי, ואמרתי לו בסדר, כי זה היה במשרד ואי אפשר לדבר בגלוי במשרד; והוא אמר לי את רוצה להיפגש אתי, ואמרתי לו השבוע אני לא יכולה, אני נוסעת, אז טוב כשתחזרי ניפגש, אני אהיה בקשר אתך.

לאשתו ג'ין הוא אומר רק, באנגלית these are our people, אלה משלנו, או אלה בני עמנו. למחרת טסות ג'ין ומישל לציריך, בהתאם להוראת רופאה של ג'ין, עקב סיבוך רפואי שנתגלה (יצאנו ב- 27.7.1954 ) בתחילת יולי. כרטיסי הטיסה והמלונות באירופה הוזמנו עוד ב- 13.7. ואף נקבע כי אמה של ג'ין תגיע לאירופה מדרום אפריקה. לפני הטיסה מוסר בינט חומר חסוי לרעייתו כדי שתתן אותו לאיש הקשר שיפגוש אותה בציריך. מאיר עצמו אמור היה לטוס לאירופה כעבור שבוע או שבועיים, ואף הזמין עבורם כרטיסים לקונצרט שיהיה בסוף אוגוסט בזלצבורג. אף כי אינו מגלה לה סימנים לדאגתו, הוא רמז משהו לאשתו.

ג'ין בינט: לא היה קשר. זה הוא אמר לי. שמשהו לא בסדר עם הקשר. שמישהו ישראל גלאנד יפגוש אותי בציריך עם ההחלטה או עם פקודות שהוא צריך לצאת ממצרים. חיכיתי בציריך 10 ימים וישראל גלאנד לא הופיע.

במשך הזמן שחיכית בציריך, היה לך קשר עם מאיר?

אני קיבלתי שלושה מכתבים.

לפי כל הסימנים נראה כי בינט לא קיבל שום הנחיה מישראל כי עליו לצאת ממצרים, והוא עצמו לא חשד שהבולשת תגיע אליו. הידיעה על המעצרים הראשונים בקהיר מדליקה אור אדום בתל-אביב, וחיל המודיעין מחזיר לתמונה את אברהם דר, שלמד אז בירושלים.

אברהם דר: לא ידעתי מי נתפס, לא ידעתי כלום. אבל אני כבר יצאתי לאירופה ודיברתי אתו, שיידע שמשהו לא בסדר, אבל הוא הגיב בדרך מאוד בטוחה שהכל אנדר קונטרול.

כאן יש להדגיש – בלי שייחשפו המסמכים שהובאו מקהיר, אם הם עדיין קיימים, אי אפשר לקבוע היום את התאריכים המדויקים למעצרם של מרבית האנשים ובעיקר של בינט וניניו. ריחוק הזמן והתנאים הקשים גורמים לא אחת לשיבוש בתאריכים. מכל מקום, בסוף השבוע הראשון של אוגוסט כשהיא בנופש אצל קרובי משפחה, נודע למרסל ניניו גורל חבריה. בשובה לקהיר קובע בינט את הפגישה עמה, אלא שהיא נעצרת שעות ספורות לפני מועד פגישתם. מסכת עינוייה של מרסל ניניו מתחילה, ובמהלכם היא מנסה לקפוץ מחלון תא החקירה. על פי עדויותיה בארץ אחרי שחרורה מהכלא בקהיר ב- 1968, וכפי שפורסם בספר "מבצע סוזאנה" שכתב אביעזר גולן מפיה ומפי חבריה, היה מאיר בינט נושא החקירה האחרון של מרסל ניניו וכל מה שסיפרה לחוקריה היה כי נהג לבוא במכונית לפגישותיהם. כך הם הגיעו אליו, לטענתם, לאחר שבדקו את כל מוסכי קהיר. לימים נודע לאברהם דר מה אירע אח"כ.

אברהם דר: הם פרצו לדירה, תפסו אותו ועל המקום הפשיטו אותו ואמרו לו שהוא יהודי. הוא הכחיש וקיבל מרות רצח. הצעקות נשמעו בסביבה. עינו אותו והיכו אותו והוציאו אותו בלי הכרה והיה ברור שהוא נעצר.

מעדויות נוספות נראה כי גרסתה של מרסל ניניו שבה האמינה כל הזמן, איננה מביאה בחשבון את האפשרות שהמצרים הגיעו אל בינט עוד לפני שהיא נתפסה. היא לא הייתה היחידה שחקרו אותה עליו, גם ויקטור לוי וגם פיליפ נתנזון נשאלו עליו, ומכיוון שלא ידעו כלל על קיומו, לא העלתה חקירתם דבר. אלא שעם תום חקירתו על בינט, רואה נתנזון בתא המעצר באלכסנדריה עציר לא מוכר. לפי מראהו, הוא לא היה מגולח ודם קרוש כיסה פניו. היה ברור כי הוא עבר "טיפול" רציני. לימים יתברר לנתנזון כי העציר הזה היה מאיר בינט. באותו ערב, או כעבור יום-יומיים , מגלה נתנזון עובדה חדשה: לכלא הגיעה עצירה, הוא לא ידע מי, אבל זו הייתה מרסל ניניו שהובאה לכלא אלכסנדריה למחרת מעצרה, ואז ראתה גם היא את בינט בתא יחד עם מאיר זעפראן. מהפרטים האלה ומפרטים רבים אחרים, הגיע איסר הראל למסקנה כי מאיר בינט, כמרסל וחבריה נלכד כתוצאה מהסגרה של כל מי שאברי אלעד ידע על קיומו. את מסקנותיו על מעשיו של אלעד, אדם השלישי פרסם הראל בספר "אנטומיה של בגידה".

איסר הראל: גיליתי דבר מזעזע שהוא היחיד שלא נאסר, אבל לא מפני שהיה לו מזל אלא מפני שהיה סוכן של המצרים עוד לפני שקיבל את הפקודה מהארץ להפעיל את הרשת. שאת אומרת למעשה אמנם הייתה לו הרשאה להפעיל אותה, אבל הוא הפעיל אותה על פי הראות המצרים ולא על פי ההוראות שהוא קיבל מן הארץ. כשהוא יצא ממצרים מרסל ניניו לא נעצרה עוד וגם בינט לא, וזה נעשה כדי להבטיח את שלום המקור שלהם, שלא ייפול וגם בינט לא, וזה נעשה כדי להבטיח את שלום המקור שלהם, שלא ייפול החשד. אבל היות ולשקר אין רגלים, הוא אמר לנציג שלי באירופה שמרסל ניניו הקשרית בקהיר, עוד לא נעצרה ואני אטפל בהחלתה. וזה על אדם שאחר כך טען שהוא לא הכיר אותה בכלל. ובכן, הוא הסגיר גם את מרסל ניניו, ולא מרסל ניניו היא שהסגירה בגלל העינויים שלה את בינט, אלא בינט בכלל נעצר יום לפניה, והיו צריכים לעשות הצגה כלפיה. הם היו צריכים כיסוי בשביל האדם השלישי, ולכן כל הסיפור שלהם היה, וזה היה הסיפור אח"כ ל"אדם השלישי" כאילו היא שהסגירה את המכונית ומהמכונית הגיעו אל מקס בנט, בזמן שכשהיא נחקרה בנושא זה הוא כבר היה בידי המצרים.

שאלת אחריותו של אלעד לנפילת בינט והרשת בידי המצרים לא נחקרה ככל הנראה, כאשר עוד היה אפשר לגלות את האמת, גם כאשר נתפס כעבור שנים ונשפט בגין עברות ריגול אחרות.

אברהם דר: לא היה תחקיר עם האדם השלישי, לא היה תחקיר חוץ מאשר המסמכים שהבאנו מהמשפט. זה החומר היחיד שהגיע ואני הבאתי ואני גם לא יודע מה עשו בו. אחרי שהכל נגמר וחזרתי ארצה השתיקו אותי ואמרו לי שהכל בטיפול.

כל אותה עת ממתינה ג'ין בינט למאיר שיצטרף אליה כמתוכנן והיא אינה יודעת דבר על המתרחש בקהיר. בסופו של דבר היא מבינה בעצמה מה קרה שם.

ג'ין בינט: יום היום הולדת שלי, 27 באוגוסט שהייתי בבאד אישל ולא קיבלתי ברכת יום הולדת, והיו לנו כרטיסים לקונצרט בזלצבורג. לקחתי בייביסיטר והלכתי לקונצרט, והכיסא לידי היה ריק ואני חשבתי שהוא ייכנס כל רגע, ובדף הקונצרט כשראיתי שהוא לא נכנס אז אני הבנתי שזה כבר אבוד.

אבל מתי הודיעו לך?

אחרי שפגשו את אמא שלי בתל –אביב כתבו לי מכתב שכנראה מאיר בבית הסוהר.

על פי הנחיית הממונים נאלץ דר להסתיר מג'ין עובדות שונות – והיא מקבלת את הרושם שלא נעשה די כדי להציל את בעלה. דר אינו מגלם לה על גיוסם של אישים שונים בעולם המפעילים לחץ על קהיר, וגם במישור המשפטי היא מוצאת עצמה חרדה ככל שהזמן חולף. ואין היא משוכנעת עד עצם היום הזה כי נעשה כל מה שהיה אפשר לעשותו. דר דוחה את האשמותיה של ג'ין. מפקדיו הקציבו סכומי עתק, לדבריו, כדי לגייס את טובי המשפטנים. הוא גם מגייס עורך דין בריטי המקורב לליבור, ג'ורג' וילסון שמו, והוא כנציג משפחת בינט הגרמנית, בא ויוצא במצרים, מגייס עורכי דין מקומיים שיגנו עליו, וגם נפגש עם מאיר בכלא. אלא שגם מפיו אין ג'ין לומדת דבר על בעלה.

ג'ין בינט: כשאני פגשתי את העורך דין ואמרתי לו שאני לא ראיתי את הדו"ח שהוא כתב אז הוא ענה לי שהדוח הוא רק על הרשמים האישיים שלו ולא שייך לגמרי לעניין של בעלי… אני ביקשתי להתייעץ עם חבר שהיה בזמנו עו"ד מוצלח בדרום אפריקה, וכיהן בהמשך כיו"ר הסוכנות -וסירבו לתת לי להיפגש אתו.

את מתכוונת ללואי פינקוס?

כן. אני הייתי מתייעצת עם עורכי דין שאני הכרתי באנגליה כמו סידני סילברמן, אנשים על רמה. אם הוא (מאיר) הצליח במצבו להעביר מסר לאמי בדרום אפריקה ואנחנו מפה לא יכולנו לעשות שום דבר – זה מגוחך.

המסר שג'ין מזכירה נשלח שבועיים לפני התחלת המשפט. אל משפחתה בדרום אפריקה מגיעה איגרת בכתב יד ילדותי מעט:

29 בנובמבר. משפחה יקרה, כפי שאתם יודעים מייק חולה ועודנו בבית חולים. מצבו חמור למדי. רק מנתח חכם מאוד יכול להציל אותו וזה יצריך הרבה כסף לשלם למנתח ולעוזריו. אנא ארגנו את הסידורים במהירות כי אין לו כאן איש שיעזור לו. הוא שולח את אהבתו לאהובי נפשו. שלכם בנאמנות – מרי.

מברק ברוח זו מגיע גם לפריס. עד היום אין ג'ין יודעת מי הוא אותו ידיד של מאיר שסייעו לו ושיגר את המסר למשפחתה. ייאושו של מאיר, כפי שבא לידי ביטוי במסר ובמברק, ביטא רק מעט ממה שעבר עליו. במהלך מאסרו ניסה פעמיים להתאבד. בתא הסמוך לתאו שכן אז ויקטור לוי.

ויקטור לוי: קרה הרבה ששמעתי צעקות מפה ומשם, אבל את הצעקות מצד שמאל – אף פעם לא היכרתי את הקול הזה. אני זוכר היטב שבצד שמאל היו צעקות הרבה יותר גדולות ולעיתים קרובות היו מוציאים אותו בלילה לחקירות אחרות. באמת לא ידעתי מי זה היה. כשהסוהרים היו יותר רחוקים התחלנו ליזום שיחה. אז הוא אמר לי אני מקס בנט. אמרתי לו נעים מאוד, אני לא מכיר, מאיפה אתה? אז הוא הסביר לי שגם או קשור לקבוצה. שאלתי אותו אם הוא ידע מורס, אני ידעתי גם כן, ואמרתי לו תיקח איזה אבן, מכה על הקיר נקודה, שריטה זה קו ובוא ננסה לדבר בערב. שעות שעות היינו מדברים דרך הקיר. היו תקופות שהייתי רואה אותו עצוב, היה לוקח את שני הידיים מנדנד, חסרה לי הקטנה. זה היה ממש כואב הלב.

לקראת הסוף היינו מקבלים סיגריות ומאיר תמיד היה נוהג לכתוב שירים. היה לו חתיכת עפרון של 4-5 ס"מ והיה כותב בפנים שירים, הייתי מחזיר לו ויום אחד תפרסם. שיר אחד למדתי בעל פה שאני יכול להגיד אותו באנגלית, מאוד הרשים אותי השיר הזה:

Life itself is nothing, but how you live is everything

Fear itself is nothing but the fear of god is everything,

death itself is nothing but the fear of death is everything.

זה נשאר לי כל החיים. עד עכשיו אני לא יכול לשכוח את השיר הזה…זה הוא. בשתי מילים הוא אמר את הכל….

ככל שמתקרב מועד המשפט בקהיר, עדיין משתעשעים בתל-אביב כי הלחץ הבינלאומי המופעל על נאצר יציל את החבורה. אלא ששלושה אירועים טורפים את הקלפים:

תחילה מסוף אוגוסט ועד סוף אוקטובר – מרד האחים המוסלמים וגזרי דין המוות למנהיגים, ואחר-כך

בסוף ספטמבר פרשת מעצרה של הספינה הישראלית בת גלים, שעה שניסתה לעבור בתעלת סואץ שהייתה כבר בבעלות המצרים. נאצר נאלץ בסופו של דבר לשחרר את צוות הספינה בעקבות החלטת האו"מ ולחץ המעצמות. הן ראו בפרשה מבחן לכנות כוונותיו בדבר חופש שייט בתעלה.

והאירוע השלישי- נאצר מדיח את נאגיב ושם אותו במעצר בית. למי שעקב אחר המתרחש היה בור כי המשפט בקהיר לא יסתיים בטוב.

ב- 11 בדצמבר 1954 נפתח המשפט . התובע הצבאי הכללי דורש עונש מוות ל- 13 הנאשמים. 2 הואשמו שלא בפניהם: ג'ון דארלינג, הוא אברהם דר, ופאול פראנק, הוא אברי אלעד. הנאשם היחידי שלא היה מצרי, ושלא הוכח מעולם כי איננו גרמני, היה מקס בנט – הוא מאיר בינט שבכתב האישום נאמר כי הוא "קצין צה"ל בדרגת קולונל". ביום האחד עשר למשפט צריך היה לעלות אל הדוכן, והוא גמר בדעת לא לעשות זאת, כפי שגם הסביר לויקטור לוי:

ויקטור לוי: מאיר נכח מתחילת המשפט וראה איזו מין קומדיה, וידע שהוא המוקד העיקרי. תמיד אמר לי: סביבי זה יהיה כל הפרסומת שלהם ואני לא רוצה לתת להם את הסיפוק הזה.

בינט גם ידע כי ימים אחדים כבר מונחת בקהיר בקשת הסגרה לעירק שטענה כי דנה אותו למוות שלא בפניו באשמת ריגול. ב-19 בדצמבר מבקש בינט מסנגורו המצרי כי יביא לו תנ"ך, תמונותיו של ג'ין ושל מישל, עוגות ותפוחים. את היום העשירי למשפט, 20 בדצמבר, לא תשכח מרסל ניניו.

מרסל ניניו: באותו בוקר, וזה היה משהו שמאוד ריגש אותי. זו הייתה תקופה מאוד קשה במשפט. לא הייתה לי משפחה שבאה למשפט, הייתי לבד בתנאים די קשים, ובאותו בוקר מאיר שלח לי סנדוויץ עם גבינה עם שוטר שהיה מוכן לעשות את זה. ואז מאיר חייך ואמר לי – תאכלי – זאת אומרת בסימנים אמר לי תאכלי, ואז חייך ואני חייכתי והייתי אסירת תודה כי הייתי באמת רעבה, וכמובן אכלתי את הסנדוויץ, וזה היה הקשר האחרון שהיה לנו.

למחרת בארבע לפנות בוקר, נקבע מותו של מאיר בינט לאחר שקרע את ורידי ידו הימנית בסכין גילוח. מקורות רשמיים מסרו כי בנט נמצא מתבוסס בדמו בתאו בשעה ארבע, כאשר הסוהרים ערכו סיור שגרתי ושמעו קריאה חלושה מתוך תאו. מיד הוזעק אליו רופא ועזרה ראשונה – אך לשוא. כחצי שעה אחרי שנמצא – הוא נפח את נשמתו. ליד גופתו נמצאה איגרת פרידה לאשתו והמשפחה:

איגרת הפרידה – צוואה שנמצאה ליד גופתו של מאיר בינט

"יקירתי – אין מוצא אחר. הגעתי למסקנה הזאת בשקט רב. עונש מאסר קצר של חמש שנים הוא המינימום שאני יכול לצפות לו. זה יהיה בלתי אפשרי לי לשאת זאת, מבחינה נפשית ומבחינה גופנית. אני גם חושב עליך. עוד כאב אחד גדול לשאתו, עוד כאב בלי קץ. עליך להינשא שוב, מישל זקוקה לאבא. ואני מקווה שתחיו כפי שתכננו. את ומישל יכולות לטעת עץ בגננו ביום הולדתי. היי טובה למשפחתי. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך…. .

כל ההזדמנויות האחרונות, התרומות שרציתי לתרום לעתיד טוב יותר לכולם…עכשיו מישל היא תרומתי היחידה. אני כורך את זרועותיי סביבך וסביב מישל. יברך אותך אלוהים ויעניק לך שלווה ואושר. ג'ין יקירתי, אחזי אותי חזק, סילחי לי."

המצרים איבדו עשתונותיהם. נדמה היה כאילו משפט הראווה הולך ונשמט מידיהם והופך להיות כתב אישום נגדם. איש לא יאמין כי בנט לא נרצח בידי שומריו – כך חששו. את זעמם הפנו קודם כל כלפי שאר הנאשמים, בלי שיגלו להם מה אירע. ויקטור לוי:

ויקטור לוי: פתאום אני רואה חסר בן אדם, וכמובן זה היה מאיר ואני שואל את עצמי ואת עזאר לידי, ועזאר ידע…אני לא האמנתי שיכול היה לעשות דבר כזה. אני חוזר ואומר שאנשים אומרים שרק החלשים מתאבדים, במקרה של מאיר בנט זה נהפך: רק החזק יכול היה לעשות את זה, לא החלש….

איבדת ידיד, מה היא התחושה הזאת?

תחושה איומה. אני לא יודע להגיד אותה. אמרת מילה: איבדתי ידיד שלא הכרתי אף פעם קודם, שמאוד כיבדתי, שמאוד הערכתי, בשבילי היה סמל של הלוחם הישראלי, ממש הסמל. ובזמנו קינאתי בו – אולי הייתי יכול להיות אני כמוהו.

– התובע הכללי המצרי מסר לעיתונאים אחר כך כי בנט הודה למעשה כי פעל הרבה לטובת ישראל באיראן ובמקומות אחרים וכי הביא עמו למצרים 3 מכשירי אלחוט, שניים הועברו לאלכסנדריה ואחד נותר במכוניתו. אלא שככל הידוע בינט לא נשבר בחקירה חרף העינויים, את המידע עליו מסר להם ככל הנראה מי שהסגיר אותו בידיהם. ובישראל – הידיעה מגיעה אמנם בו בבוקר, אך ג'ין שומעת עליה תחילה לא מנציג צה"ל, אלא מידיד שלה, הממהר לבוא אל ביתה.

ג'ין בינט: היה חבר בית השיטה, יצחק אברהמי שעבד במעריב והוא בא בבוקר להודיע לי…אם אפשר לומר את זה, אני שמחתי שהוא מת בידיים שלו ולא הצליחו, ושידיים זרות לא הצליחו להרוג אותו. אני שמחתי. באותו ערב הופיע אצלי בנימין גיבלי  (ג'יבלי)ואחד מעוזריו להודיע לי, אבל אני כבר ידעתי 12 שעות לפני זה, לא הביעו צער ואמרו לי "אבל חייתם חיים טובים".

האחות, רות יונס:

רות יונס: אני עוד לא עברתי את זה. מאז אני לא ישנה…זה…אבא לא יכול היה להתגבר על זה…הוא לא הבין, הוא לא האמין , הוא לא קלט את זה, הוא לא היה מסוגל להמשיך. אמא לא רצתה לדעת. היא… אני עוד לפעמים חושבת – אולי זה באמת לא נכון….

גופתו של מקס בנט לא בקלות הגיעה למנוחה ונחלה בהר הרצל

עתה לא נותר כמעט דבר לעשותו, אלא להוציא את גופתו של מאיר בינט ממצרים. בעניין זה, מודה ג'ין בינט, פעל ג'ורג' וילסון בצורה מופתית והיא אסירת תודה לו. ושוב מפעיל את וילסון אברהם דר.

אברהם דר: הוא הגיע מיד למצרים והוא יצר שם רעש עצום, והמצרים גם הם היו במהומה. רצו להוכיח שהוא התאבד והם לא הרגו אותו. והוא האשים אותם שהם הרגו אותו. הוא ניצל את האוירה הזאת כדי לדרוש שיבוא רופא של השגרירות הגרמנית כדי לבדוק אותו, והו לקח את הגופה לרומא והגופה נקברה באחד מבתי הקברות הפרטיים. היא הוכנסה עם הארון, ארון עופרת, סגור. הכניסו אותו שמה, ואני אמרתי קודם כל אנחנו צריכים לטשטש את העובדות, כי היינו בטוחים שהמצרים יעקבו אחרי זה, וזאת תהיה ההוכחה כלפי אלה שנותרו בחיים, וצריך לזכור את זה. אלה שלא נפגעו עוד, כי עד אז לא היה פסק דין. היה ברור אז שהכל צריך להיות סודי – הוסתר בארץ, הוסתר בעולם. וזה עבר לסדר היום כאילו הוא נעלם בדרך ובכוונה ברומא כי העיתונות הגרמנית הייתה מאוד עירנית לעניין הזה ופחדנו שאם יביאו אותו לקבורה לגרמניה, אז כל פעילות אחרת… וברומא הסתרנו את זה בקלות.

הצורך להגן על שאר הנידונים ולא להודות בעובדה שבינט היה ישראלי, החל להניע את הגלגלים. ישראל הרשמית שתקה ועמה גם העיתונות. אפילו עורך מעריב אז, עזריאל קרליבך ז"ל, שהיה שכן של משפחת בינט וידע מי האיש, אפילו הוא נאלץ לכתוב ברמיזה דקה מאוד, כי יום יבוא ויסופר בגבורתו של האיש.

ראש הממשלה אז, משה שרת ורעיתו ציפורה באים אל ג'ין בינט לביקור ניחומים, אינקוגניטו. החשאיות נשמרה בקפדנות גם אחרי גזרי הדין שהעלו אל הגרדום את שמואל עזאר ומשה מרזוק ז"ל, והשליכו לכלא את חבריהם. שרת מוסר הודעה קצרה בכנסת, אך אין בה הודאה על זהות האנשים ועל פעילותם בשליחותה של ישראל. את מאיר בינט הוא מזכיר כמקס בנט.

כחמש שנים אחרי שארונו הוטמן ברומא, מעבירים אותו לישראל וקוברים אותו בחלקה הצבאית בהר הרצל, בטקס צבאי מלא, בהשתתפות ראשי מערכת הביטחון. רק בודדים ידעו על כך, והחשאיות שלוותה את טקס הקבורה נמשכה הלאה, גם אחרי שכל 8 הנאשמים שנדונו למאסר כבר שוחררו והגיעו לארץ. גם אחרי שסיפורם נודע ברבים בשידור בטלוויזיה ובספרים הנוגעים לפרשה.

במאי 1985 יוצא לאור ספרו של מוניה אדם "קשר אמיץ" על הגדעונים והוא מקדיש אותו לזכרו של בינט. כמה ימים אחר כך מתפרסם במוסף השבת של מעריב סיפור מקיף על בינט ובעקבותיו מזמין נשיא המדינה, חיים הרצוג, את ג'ין ומישל ללשכתו. הנשיא הרצוג אמנם היה מפקד המודיעין כאשר בינט הצטרף לחייל אך הוא לא הכיר אותו.

כעבור כשנה וחצי מחליטים של הביטחון והרמטכ"ל כי הגיעה השעה לתקן את המעוות שיצרה החשאיות והשתיקה. בנובמבר 1987 הם מעלים את רב סרן מאיר בינט זכרונו לברכה לדרגת סא"ל, ובטקס שבו הם מעניקים את הדרגה לג'ין ולמישל, מאשרים שר הבטחון יצחק רבין והרמטכ"ל: בינט היה איש המודיעין הישראלי ואף נותנים לכך פרסום.

מישל שגדלה עם תהיות רבות, אינה זוכרת את אביה אלא רק מתמונות, מכתבים וסיפורים של אמה. עכשיו היא רשאית לדבר עליו בגלוי עם ילדיה, נכדיו של בינט. עתה רשאיות ג'ין ומישל להציג ברבים את תעודת הזהות של הבעל והאב שמת בשליחות המדינה.

ג'ין קיימה את צוואתו של מאיר כמעט במלואה. היא לא נישאה שוב, אך את העץ, בתה מישל, נטעה בגן הבית, ישראל.

ג'ין בינט: הייתה לי ילדה שאביה תרם את החיים שלו לארץ הזאת. לא היה לה אבא. לפחות רק פה יכולתי לבנות את הדמות של אבא. אני לא חושבת שהייתה לי ברירה.

הייתה שאלה כלשהי שמישל שאלה אותך ולא יכולת לענות לה?

השאלה התמידית: איך הוא היה יכול לעזוב אותנו בשביל עבודה כזאת. זה היה קשה לענות על זה, בתור ילדה בבית הספר שהיא שמעה שטוב למות בעד ארצנו, אז הסברתי לה שיותר טוב לחיות בעד ארצנו.

ההנצחה מנקודת מבטה של ג'ין רעייתו של בינט

כיצד את היית מבקשת שינציחו את זכרו?

אחד הדברים המשותפים שהיו לי ולבעלי – ששנינו האמנו שרק אפשר להתקיים בארץ הזאת דרך שיתוף פעולה עם הארצות השכנות. עכשיו אנחנו הגענו לשלום עם מצרים ואני מאוד שמחתי שהגענו לשלב הזה. מה שהכי היה מספק אותי היה אם היו נותנים את השם של מאיר בינט לאיזה שהו מפעל קונסטרוקטיבי משותף לנו ולמצרים, איזה פרויקט להתפתחות לטובת שני הצדדים. זה היה חשוב גם למאיר.