בסתר, בסתר ברחובות הזרים
בעריה של סוריה ועל אדמת מצרים
ללא אחים וקרובים, בלי ידידים ומכרים
בלי עיתונים עבריים, בלי שפה, בלי ספרים
רק בשפתיים קמוצות אשר חותמות את השקט,
סוערת המלחמה אשר איננה נפסקת
מלחמת אנשי הסתר, אלא הקרויים "מרגלים"
אלא המפסידים את הקרב כאשר הם מתגלים
אלא הנופלים בכף או בחזית כמו טובי החיילים
אלא הנמצאים על אדמת האויב ראשונים ואחרונים
אלא הבוחרים להישאר תמיד – חיילים אלמונים.
בסתר בסתר הם עושים את מלאכתם
ולפעמים אין אנו יודעים את חייהם ולפעמים אין יודעים את מותם
ואנחנו שומעים על כישלונותיהם יותר מאשר על מעשי גבורתם
אבל מעבר לגבולות ולמרחק אנחנו מרגישים אותם
אנחנו חשים את אצבעותיהם ברחפן
על מפתח המשדר באותיות הצופן
אנו חשים את עיניהם הסוקרות ובוחנות
את מחשבתם המצרפת דינים וחשבונות
אנחנו חשים איך ליבם נע כמטוטלת
למראה איש במדים עומד בדלת
אנחנו חשים את הרמז הניתן, את החיוך המבוים
את הפגישות החטופות במקום מסוים
אנחנו חשים איתם את רגעי המתח והסכנה
ונזהרים איתם מהמלכודת שהוטמנה
ואנחנו עוברים איתם בלילה את דרך החלומות האכזרית
שמותר לחלום בה הכל – אבל לא בעברית
אנחנו הולכים איתם בארץ אויב הזרועה מוקשים בכל שביליה
והם משרתים את מולדתם דווקא בהתנכרם אליה
לוחמי הסתר, אנשי הסוד והסכנה
החיילים הנלחמים כל יום, כל השנה.
בלחש בלחש הם דוברים אלינו מבתי האסורים
מן הצינוק האפל ומאור זרקורי החוקרים
מצלו של החבל ומאימת התאים המסוגרים
הם דוברים אלינו כמו בתפילה הנאמרת בכוונה
שנתיים, עשר, ארבע עשרה שנה
וכל שנה היא חדשים, שבועות וימים
ושעות של צפייה המהלכת אימים
וכל אותה עת הם מקריבים לנו בהסתר
את שנות חייהם היפות ביותר.
אך גם כשהם נותנים לנו את שנותיהם כשי
הם לא אומרים זאת בקול רם, גם לא לוחשים זאת בחשאי
הם עושים זאת באלם חזק וכואב
ובשתיקה ממושמעת הקורעת את הלב
אך אותן שנים מתות, אותן שנים ארוכות
שואגות אלינו יותר מכל הצעקות
והן מתמזגות לאחד בקריאות הצהלה
של ראשוני הלוחמים אשר הגיעו לתעלה
והן נישאות באוויר ונישאות על פני המים
והן פורצות אל הגולן והן בשערי ירושלים.
העם הזה רוצה לומר תודה
ללוחמי הסתר לאנשי הסוד והחידה
ולהוסיף אולי איזו מילת חבה נלבבת
העם היה ודאי רוצה – אלו ידע הוא את הכתובת.