לבסוף גם הסוכות הבודדות אשר נראו עוד פה  ושם בנוף המדברי – נעלמו.  אנחנו במדבר והמלנכוליה אשר נאחזה בנו גוברת.

אחרי נסיעה של 12 שעות פתאום המכונה נעמדת באמצע המדבר – כנראה ארע קלקול. השעון מראה חצות. בחוץ רוח קרירה עוטפת ומלטפת את פנינו הבוערים. יש רצון  להקל מעט על החום, ואין יכולת – אין יותר מאשר הרצון. סביבנו ים של חול, לאן שהעין מביטה: אין סוף אכזרי – רק אחת נדע: ארצנו רחוקה!

בגדד. רחובות רותחים טעוני אבק. המחנק מחרחר בכל אדם – וטובה היא הרגשת "אחרי האמבטיה" לאחר נסיעה מיגעת ומאובקת. זאת איפוא בגדד העיר המפורסמת מרכז תרבות ערב. הנה החידקל רחב הידיים שעל שפתו אבותינו ישבו ובכו "בזכרם את ציון".

לפנות ערב כאשר החום  חולף במקצת מתמלאים הרחובות וגם אנחנו יוצאים.  הרושם הראשון הוא אכזבה. כל כך לא אומרים לי הפסלים והעתיקות במוזיאון – זוהי  היסטוריה המוגשת לעיני התייר. אך אני מחפש דברים אחרים. אני רוצה לראות את בגדד של הרון אל ראשיד – אלדין ושחרזדה ואני מוצא אותה בתוך הדברים הדוממים אשר אין  בהם מבחינת הזמן מוקדם או מאוחר. יצירות אלמוניות אשר נוצרו מתוך ליטוף כמעט. מבטי מתעקב באורמנטים (ערבסקות)  נצחיים  על גבי דלתות וחלונות ובכל מיני כדים וכלי נחושת – צורות עתיקות אשר כוחן יפה עד היום הזה.

יותר מאוחר אני יושב על גזוזטרה של בית המלון. העיר הסואנת הולכת ומשתתקת. פה ושם נביחת כלב פולחת את האויר – לבסוף דממה.

לפני עיני הדמיוניות צפות ועולות תמונות נשכחות מתקופות עבר ונרקמות כחיות או כאגדתיות .

– אחרי לילה ללא שינה אנו ממשיכים….