השנה לאור האסון שחווינו ב 7.10, מספר חללי צה"ל, כל אחד כ"כ יחיד ומיוחד שנפלו למען ארצנו, הסבל של החטופים והמשפחות שאיבדו את יקיריהם בצורה על כך אכזרית – אזכרה למאיר בינט, אבי ליד האנדרטה בכפר חסידים לא תתקיים בחנוכה.
אני כואבת ומתאבלת על "זיו העלומים" שנגדע ובכמויות בוכה הרבה מאז השבת השחורה במיוחד בשומעי את סיפורי הנופלים והאנשים המקסימים שחרפו נפשם להוציא ניצולי הטבח מפסטיבל נובה.
דואגת כמעט כל הזמן ומצד שני נפעמת מהכוחות של חברי הקיבוצים והמושבים של עוטף עזה שראש ממשלתנו המנותק והאגואיסט (לא אוסיף) אפילו לא דאג להגיד "אני כואב ובוכה את האסון שהתרחש עליכם ולא יודע איך לבקש סליחה שהפקרנו אתכם" (שקצת ילמד מהנשיא ביידן).
בלתי נמנע ממני גם אחרי כ"כ הרבה שנים להשוות על הדרך בה מתייחסים למשפחות הנופלים – החברים, המפקדים התקשורת (גם אז היו עיתונים ורדיו), – ההבנה כיום של כל הגורמים כמה חשובה ההנצחה – שלא נשכח שהאדם (חיילים, נופלים נרצחים) חיו בינינו ומגיע להם שידעו ש "אני חייתי ביניכם" ולא רק "צל חולף בשדותיכם"
והמבין יבין.
נקווה שנדע ימים טובים מאלה ושבחנוכה ה 2024 נוכל לחזור לקיים אזכרה ליד האנדרטה ("בניצוחם" של דודו רוטנברג ואהרל'ה ברינדט)
החזירו את החטופים, כולם, עכשיו
Bring back all the hostages – NOW
