כל הימים הקשים האחרונים האלה, דמותו של מאכס בינט אינה סרה מנגד עינינו כפי שראינוה בצילומי העיתונים, – הצילום האחרון…
חסון, שחרחר, פנים עגולים ומלאי מרץ, מסורק כהלכה, כמעט בקפדנות, העניבה ענודה בדייקנות, החליפה הקלה מכופתרת בקלות, – אדם שופע פעולה והחלטה, אדם צעיר שעתידו לפניו, נראה כאילו הוא הולך אל משרדו, לעבודתו יום יום. כמאות ואלפים צעירים, מנהלי מנגנונים, מארגנים ומתכננים, ראשי מפעלים – שאתה עובר עליהם ברחובות שלנו וברחובות כל הארצות המתקדמות בעולם…
פיסת נייר מן הצד נפלה על התמונה שבעתון וכיסתה את מחציתה, ואם הסתכלת רק בו, במכס בינט – לא היית מתפלא כלל אילו הכותרת שמעל לצילום הייתה:" "הציר פלוני עולה אל הנשיא להגיש את כתב אמנתו" או "שליח הסטייט דיפארטמנט ברדתו מן האוירון בלוד"…
אך לא, פיסת הנייר מכסה את האמת, – את המחצית השנייה את הרקע.
השחור מכל שחור. הנוף הקודר אשר לתוכו נקלעה הדמות הבהירה. ….
כך איפוא היה יורד לשם, יום יום, אל התופת , להיות לראווה להם. …
כמה ימים לפני כן ישבו על אותו הספסל ובפני אותו "בית דין המהפכה" אחיהם של השופטים, ומנהיגי "האחים המוסלמים", אך אלה – קל היה להם. האמיצים המעטים שביניהם יכלו לפצות פה ולומר: אמנם כן – עשינו, קשרנו קשר נגד המשטר הכושל הזה, כי הוא רקוב ומוביל את המדינה למדרון. והם ידעו כי רבים מאוד…… חושבים כמוהם. והם יכלו להגן בקול רם על השקפה מסויימת, תהיה מוטעית כאשר תהיה, הם יכלו , מספסל הנאשמים, לההפך למקטרגים – לפחות למצוא פורקן להרגשותיהם. הם יכלו לפתוח פה ו ל ה ת מ ו ד ד.
והאחרים, מוגי הלב שביניהם, והם היו הרוב – יכלו להודות ולבקש סליחה ומחילה, הם אמרו: אמנם עשינו, אך טעינו והוטעינו ואנחנו מתחרטים…..ובשם אללה הרחום והרחמן – רחמו עלינו. הם יכלו לפחות להלקות את עצמם בפומבי, להתייפח ולצפות לאהדת שופטיהם בזכות חרטתם……
כל הדרכים הללו היו חסומות בפני מאכס בינט. גם דרך הקטרוג על מקטרגיו וההתמודדות בפולמוס הגדול, וגם דרך החרטה וההלקאה העצמית וההתרפסות. לגבי גוף העניין לא ניתלן לו לומר דבר.
אלם…… צריך היה לעמוד מול פני התגעשות השנאה הזאת. כאן אין מקום לויכוחים. אף לא להפגנה כלפי העולם החיצוני. כאן אין מקום לנאומים גדולים שיירשמו אי פעם בהיסטוריה- כמו במשפטים פוליטים אחרים. כאן הראווה היא חד-צדדית. רק הוא מוצג, הוא כסמל כל המפלצת. אולם הוא אינו יכול להציג לראווה את הצד השני במטבע. אף אין תועלת בכך….
כבול כולו, בנפשו ובגופו, בידיו ובלשונו הוא מושלך אל גוב האריות, ורק שאגתם של חיות הטרף ממלאת את החלל, ואילו שאגת לבו שלו חנוקה בקרבו.
ומחניקתו.
מה תשובה יכול היה להשיב להם? כיצד יכול היה לדבר אליהם מתוך אלם …… את המלה האחרונה שלו, המכרעת הניצחת?
רק כך.
"אין דרך אחרת, הוא כותב בפתק שנמצא ליד גוויתו, שקלתי זאת בצלילות דעת גמורה……."
אין לשון אחרת. אין קול אחר שיוכל להשמיע בתוך שאון הטירוף הזה, בלתי אם קול הגניחה החנוקה הזאת, על ריצפת תא הכלא, עם זרימת דם תמציתו, עם שחר….
אין תשובה גאה מזו. אין הודעה מפורשת יותר, ש ה ם , לפחות, לא יהיו, לא יוכלו להיות שופטיו. ולא הם ימדדו לו את מידת ה"עונש" ויבצעוהו, ולא הם יעמידוהו שוב ושוב אל עמוד הקלון, להנאתם הסאדיסטית, ויענוהו וידקרוהו בשפודי מבטיהם ובחיצי איבתם הבהמית…..
אין התעלות נעלה יותר על תהומות שפלותם. ואין האשמה כבדה יותר כלפי מאשימיו.
ספר תנ"ך ביקש כיומיים לפני המעשה ואת תמונת אשתו וילדתו כמי שמתנשא ומתרחק מעבר לכל אלה, מעבר למחול השימצה מסביבו יום יום, מעבר לזוהמת בית-הכלא הזה…… כאילו בכל העולם הזה, הסובבו, שוב אין לו מה לומר ומה לעשות בין כה וכה, ורגליו עומדות כבר במרחקים.
אין בפתק שהשאיר אחריו אף מלה אחת על מעניו- שופטיו, לא שנאה ולא נקם ולא הצדקת עצמו. אף צל זכר של כל הייסורים שעברו עליו, כל זה למטה מן הויכוח, כל-כך למטה….
מתוך מבצר השנאה הוא פונה רק אל פינת האהבה היחידה שנותרה לו בעולם, אל האישה אשר הספיק לחיות אתה רק ארבע שנים, אל הילדה אשר לא הספיק לראות את גידולה, ועתיד הוא מבקש רק בשבילם….
פרידה חרישית, כה ענוגה וכה גברית.
פעם ודאי עוד ייכתב על מקס בינט כל סיפורו. ופעם עוד יאמר כל אשר חנק בקרבו בשעות ההן בכלא קהיר…. ויהיה זה סיפור של גבורה עילאית, דרמה אנושית גדולה ….